על היין על המאפה ועל האופי [פרשת וישב]

על היין על המאפה ועל האופי [פרשת וישב]

 

בילדותי, שאל אותי סבי: מדוע פרעה השיב את שר המשקים אל כנו ואילו את שר האופים תלה? הלא שניהם חטאו, שניהם ריצו יחד את עונשם, מה הסיבה להבדל? היתה זו הפעם הראשונה בה נתקלתי בקושיה, והיא הסעירה את דמיוני. לאחר שניסיתי לשווא לפתור את החידה, הראה לי סבא את פירוש רש"י: 'חטאו - זה נמצא זבוב בפילי פוטירין שלו וזה נמצא צרור בגלוסקין שלו'. האבן בבצק - אמר לי סבא - היא תולדה של הזנחה וחוסר תשומת לב, אבל זבוב נופל לכוס גם אם השר לא התרשל בתפקידו.

שנים רבות עברו מאז, הקושיא בעיני עומדת, והתירוץ נותר עם מתיקות של תירוץ ראשון אך איננו מספק אותי. הרשו לי להציג בפניכם מבט אחר על צמד השרים. בואו ונניח, כי מבחינה אובייקטיבית היו שני החטאים שקולים. אין לי סיבה להניח שיש הבדל ביניהם, כיוון שהתורה לא מספרת על הבדל שכזה. אם החטאים שקולים, מדוע העונשים נבדלים? השופט את ארץ מצרים לא יעשה משפט?! אם החטאים שקולים - החוטאים לא. איך אני יודע שהם היו שונים זה? מכיוון שהחלומות שלהם היו שונים. החלום הוא ביטוי ושיקוף לנפש, אפשר לגלות בו הרבה על האדם החולם. ברור שהחלום של שר המשקים אופטימי יותר מהחלום של שר האופים, זה נותן את הכוס על כף פרעה וזה עוף אוכל את מאפיו. אבל ההבדל עמוק יותר. שר המשקים חולם - בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גפן לְפָנָי.[1] לעומתו שר האופים חולם - בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי.[2]  זה עומד בפני האובייקט, וזה שלושה אובייקטים על ראשו. זה בטוח בנוכחותו, וזה מרגיש שיושבים לו על הראש. זה עצוב, זה מקומם - אבל ככה זה. היחס לאדם לא נגזר משיפוט אובייקטיבי של מעשיו, אלא מאישיותו, בטחונה, השפע שלה ושמחת החיים שלה. שר המשקים כנראה היה איש בטוח בעצמו, איש שמח חושני הסוחט ענבים בידיו אל הכוס. מעין זורבה יווני שכזה. שר האופים היה - כנראה - איש דכאוני, ממורמר, מלא בתחושות קיפוח. שלושה סלים יושבים לו על הראש, רק העליון הוא סל של מאפים. מה עושים שם השניים האחרים [חוץ מלסמל עוד שני ימים]? ככה זה אצל אדם כזה, הוא אחד שמעמיסים עליו, שמים על סלים ותיקים ופחים. וכשבא השופט לשפוט אותם, שמחת החיים השופעת של שר המשקים משפיעה על גזר דינו, והדכדוך המלנכולי של שר האופים עושה את העבודה ההפוכה.

העולה מדברינו, כי הבנת האינטראקציות האנושיות איננה תלויה במעשים שבני אדם עושים, אלא באופי שלהם ובאישיותם. הנה דוגמה לכך מעולם אחר, עולמם של חכמים.

המשנה במסכת נידה[3], מתייחסת לדין התורה שבכתב: אישה היולדת בן טמאה שבוע, ואישה היולדת נקבה טמאה שבועיים. אם אישה הפילה 'כמין בהמה', רבי מאיר אומר שחלים עליה אותם הכללים - לזכר שבוע ולנקבה שבועיים. חכמים אומרים: 'כל שאין בו מצורת אדם - אינו וולד.' התלמוד מספר על שיחה שהתנהלה בין רבי ירמיה לבין רבי זירא. רבי ירמיה שאל את רבי זירא: על פי רבי מאיר החושב שבהמה במעי אישה היא ולד מעולה, מה יהיה אם מדובר בנקבה, ואביה קיבל עבורה קידושין - האם היא מקודשת? על כך מעיר התלמוד: עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך - ולא גיחך.'[4] רבי ירמיה סיפר לרבי זירא בדיחה תלמודית, הביא את שיטת רבי מאיר לידי אבסורד. את רבי זירא זה לא הצחיק. מה קרה כאן?

בואו ונכיר קצת יותר את שני האנשים האלה - רבי ירמיה ורבי זירא. את רבי זירא אנחנו פוגשים באינטראקציה עם רבא.

 

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

רבה[5] ורבי זירא ערכו סעודת פורים ביחד.

התבסמו.

קם רבה שחט את רבי זירא.

למחר ביקש רחמים והחייה אותו.

לשנה אמר לו: יבוא מר ונערוך סעודת פורים ביחד.

אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.[6]  

 

רבא [או רבה] הוא טיפוס שמח, אוהב לשתות יין, להתבסם. הוא לוקח סיכונים, וגם כשהוא נופל - הוא מוכן לשוב ולהסתכן. רבי זירא - הוא טיפוס מחושב, קר מזג, הוא לא לוקח סיכונים. אפשר להבין שאיש כרבי זירא לא יצחק מהבדיחות של רבי ירמיה. חוש ההומור שהוא חלק מהוויטאליות, מאהבת היין, מהחתירה לסיכון - כל אלה אינם מתאימים לרבי זירא.

 

רבא ברא אדם.

שלח אותו אל רבי זירא.

דיבר אליו רבי זירא, והוא לא השיב לו.

אמר לו: מהחברים נבראת, חזור לעפרך.[7]

 

רבא, האיש השמח, אוהב היין והסיכונים, הוא גם איש יוצר המנסה לפרוץ את הגבולות ולברוא אדם. רבי זירא, האיש השקול וקר המזג, לא מתלהב. ברגע שהוא מכיר שמדובר ביצירה, הוא מחריב אותה.

 

משנה:

ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה - הרי הוא של בעל השובך,

חוץ מחמשים אמה - הרי הוא של מוצאו;

נמצא בין שני שובכות - קרוב לזה - שלו, קרוב לזה - שלו,

מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו.

 

גמרא:

הקשה רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו?

ועל זה הוציאו את  רבי ירמיה מבית המדרש.[8]

אנחנו מכירים כבר את רבי ירמיה. יש לו שאלות הומוריסטיות, המביאות את החוק עד לידי אבסורד. במעטה ההומור יש לו ביקורת נוקבת, על השיטה ההלכתית הגובלת גבולות מדויקים. חכמי בית המדרש, כמו רבי זירא, לא אהבו את ההומור הזה. הם ראו בו ערעור על השיטה הבית המדרשית, ועל כן הוציאו אותו החוצה. כשהיה רבי ירמיה מחוץ לבית המדרש, המשיכו החכמים לשלוח אליו שאלות. במענה לאחת מהן -

 

שלח להם: אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכים לכתוב: במושב שלושה היינו ואחד איננו.

ועל זה החזירו את רבי ירמיה לבית המדרש.[9]

 

כנראה שהחברים חשבו שקושיותיו המתחכמות של רבי ירמיה הן גם מלאות בחוצפה ובגאווה. כשראו שהוא מדבר בלשון של צניעות וענווה, החזירו אותו. אולי הם לא הבינו לנפשו של רבי ירמיה. הוא היה איש הומור, בסביבה של אנשי דעת חמורי סבר שלא היו פנויים לבדיחות.

העימות בין רבי ירמיה לרבי זירא הוא עימות טראגי, כי האחד יש לו חוש הומור והשני לא. אלה שני טיפוסים שהתקשורת ביניהם קשה עד בלתי אפשרית.

כמו במקרה של שר האופים ושר המשקים, כך גם כאן - אנשים לא רק מביעים עמדות או עושים מעשים, אנשים הם טיפוסים המביאים לידי ביטוי את אישיותם. בכדי להבין את השיחה ביניהם, צריך לא רק להקשיב למילים אלא להבין את האישיות. כשעושים זאת, מבינים את היופי של האנושיות, של הריבוי והגיוון שלה. כשעושים זאת, מבינים את בני האדם.

   

---

[1] בראשית מ' ט'.

[2] שם ט"ז.

[3] כ"א ע"א.

[4] כ"ג ע"א.

[5] מההקשר נראה יותר שמדובר ברבא. חילופי הגירסאות בין השמות הם מן המפורסמות.

[6] מגילה ז' ע"ב. מתורגם.

[7] סנהדרין ס"ה ע"ב. מתורגם.

[8] בבא בתרא כ"ג ע"ב. הגמרא - בתרגום.

[9] בבא בתרא קס"ה ע"ב.