על העתיד [פרשת וארא]
פתיחת הפרשה שלנו, מפתיעה ומעוררת מחשבות:
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אֲנִי ה'.
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי
ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת
לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ'.[1]
מה פירוש הדבר שאלוהים לא נודע לאבות בשם הויה?
כך מסביר זאת רש"י:
'ושמי ה' לא נודעתי להם' - 'לא הודעתי' אין
כתיב כאן, אלא 'לא נודעתי', לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן
לאמת דברי, שהרי היבטחתים ולא קיימתי.
על פי דברי רש"י, משמעות הביטוי 'ושמי ה' לא נודעתי להם' היא,
הבטחתי וטרם קיימתי. על פי פירוש זה, מה יהיה פשר המשך דברי ריבונו של עולם אל
משה?
וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת
לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.
וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: 'אֲנִי ה'.
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם
וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי
לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת
סִבְלוֹת מִצְרָיִם.
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי
אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם
מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'[2]
לאבות הבטחתי ולא קיימתי, עתה - מול הבנים - הגיעה העת לקיים.
אל מול הפרשנות הזאת, ברצוני להציג בפניכם פרשנות אחרת. בטרם אציג אותה,
אוסיף עוד תמיהה. מפרשתנו עולה - לכאורה, כי בניגוד לאבות שלא הכירו את שם ההוויה,
הבנים ובראשם משה - מכירים אותו. אך בפרשה הקודמת, שאל משה את ריבונו של עולם
לשמו, והוא ענה לו בשם אחר, לא בשם הוויה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְאָמַרְתִּי לָהֶם: 'אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם', וְאָמְרוּ לִי: 'מַה
שְּׁמוֹ?' 'מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?'
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר
אֶהְיֶה'. וַיֹּאמֶר: 'כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם'.[3]
הרמב"ם במורה נבוכים[4], מורה
כי שם 'אהיה' הוא שם הויה. מכאן שהסיפור קוהרנטי: לאבות לא התגלה ריבונו של עולם
בשם הויה, אלא בשם 'שדי'. לבנים הוא מתגלה בשם החדש, 'הויה'.
אני מציע סיפור אחר. שם הויה - [י] [ה] [ו] [ה] - הוא שם המורכב מהישות [ההוויה],
ומשלושת הזמנים - עבר הווה ועתיד.[5] אל
מולו ניצב השם 'אהיה', המורה על העתיד בלבד. משה יודע כי בבואו אל העם, בהציבו להם
את חזון השחרור, הם לא יהיו מסוגלים לשמוע לו. נפשם קצרה מעמלם, הם רוצים ישועה
עכשיו - לא בעתיד. זה פשר שאלתו ומשאלתו מריבונו של עולם, הרצון לדעת מה שמו.
ריבונו של עולם לא נכנע לרצון העם, הוא אומר למשה: שמי הוא 'אהיה'. אני אלוהי
העתיד. הדבקים בי חייבים להתעלות מעבר למצוקות הזמן, לשאת עיניהם אל העתיד ולנוע
לקראתו. בפרשתנו, מוסיף ריבונו של עולם ומספר למשה את סיפור העומק של שמו. הוא לא
מנגיד את הכרת האבות המצומצמת להכרה הרחבה של הבנים, להפך. גם אל האבות כך נגליתי.
לא כאלוהי ההווה או העבר, הידוע, אלא כאלוהי העתיד. השם 'שדי', הוא ואריאציה של
'אהיה', הוא מורה כי על האדם להסתפק - 'די' - בפניה אל העתיד, ולא לדרוש לדעת
עכשיו, או לבנות את תודעתו על בסיס העבר הידוע. האבות פעלו מכוח ההבטחה והברית,
מכוח העתיד. כך מנהיגים עם, כך מובילים אותו מעבדות אל חירות נכנסת שעדיין לא
התרחשה.
העתיד, הוא הפשטה רכה. התודעה תופשת מושאה, את העומד בפניה בהווה. כמו כן
היא יכולה לחקור את העבר, את מה שהתרחש כבר. העתיד חסום בפניה, היא יכולה לשער
אותו - לא לדעת אותו. אם אני מתבונן בעץ - החושים שלי תופשים אותו כאן ועכשיו.
בעזרת התבונה, אני יכול לשחזר את העבר שלו בעזרת התבוננות בטבעותיו. אך מה יקרה
אתו מחר? בעוד שנה? בעוד עשור? כאן אני יכול רק לשער, וכדי לשער את העתיד אני חייב
להפשיט ממנו את היש הניצב מול חושי. לכן 'אהיה' הוא שם מופשט, הוא ראשית ההפשטה
ביחס לאלילים - העץ והאבן.
בני אדם - גם בעולם הדתי העתיק וגם בעולם המחולן העכשווי - מתקשים לדבוק
בעתיד. הם רוצים אלילים, הווה ועבר. אלוהי ישראל הציב בפני התודעה אתגר גדול ועצום
- לנתץ את האלילים ולדבוק בעתיד שטרם היה ועוד לא נתפש על ידי החושים. רק כך אפשר
להוציא עבדים לחירות, רק כך אפשר לפדות את העם ממצרים ולהובילו אל ארצו היעודה לו.
פעמים ושלוש חוזר משה על שם העתיד - 'אֶהְיֶה
אֲשֶׁר אֶהְיֶה', 'אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם'. זה קשה, זה דורש
לפרוץ את גבולות ההכרה. איך אוכל בעודי עבד, לחשוב מחשבות של חירות?! איך אוכל
לצייר לעצמי מציאות שעוד לא היתה ולא נבראה?!
הנבואה, היא התודעה המרוכזת בעתיד. גדולתו של הנביא איננה בכך שהוא יודע
את העתיד, אלא בכך שהוא לא מקובע להווה ולעבר. הנביא העמוק ישעיהו, היודע גם
להתבונן בעצמו המתנבא וגם בריבונו המנבא אותו, רואה ביכולת לדבוק בעתיד את גדולתו
של הקדוש ברוך הוא:
כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם,
רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.
אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ,
וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גּוֹיִם.
לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת, לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר
אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ.
אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי, וּכְבוֹדִי לְאַחֵר
לֹא אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים.
הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ, וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי
מַגִּיד, בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם.[6]
איך מוציאים ממסגר אסיר? איך גואלים מבית כלא יושבי חושך? על ידי הגדת
החדשות בטרם תצמחנה. כך מחוללים שינוי. והנה - בעט המשורר ולא בניב הנביא, אותה
תחושת חיים:
לקראת.
דן פגיס
גם אני, ככל הקופים בסביבה,
מתמרמר בין ענף לענף:
העידן שעבר, שהיה מלא שמש, עבר.
עכשיו קר. האגוזים קשים מידי,
טורפי הלילה גמישים יותר ויותר.
זהו, אני מהגר. שלום שלום, יצאתי.
מה קורה,
הלשון מסתבכת בפי,
כתפי, לאן כתפי,
פתאום שיעור קומה,
זיקוף,
פתאום כופים עלי
מה, מצח רם!
נורות, נורות רומזות!
מה טובה הדממה הזאת. כמעט כמעט נשלמתי.
אני בוחר לי חליפה נאה,
מתכפתר, מצית לי סיגריה, לאט,
ויושב עם הסטופר, ידידי היחיד,
ליד השולחן, מוכן כל כולי
לקראת
המצאת השחמט.[7]
