על השמות [פרשת
שמות]
הפסוק הפותח את
הספר, הוא הפסוק הפותח את הפרשה ועל שמו היא נקראת:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב
אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.[1]
הפסוק הזה אומר
דרשני, שהרי אפשר היה לנסח אותו באופן אחר: 'וְאֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים
מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. המילה שמות - מיותרת, שהרי דרכה
של שפה שאנשים מסומנים על ידי השמות שלהם. כנראה שזה הרקע לדרשת החכמים:
רב הונא אמר בשם בר קפרא:
בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו
לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה.
לא שנו את שמן - 'ראובן' ו'שמעון' ירדו, 'ראובן' ו'שמעון' עלו.
לא היו קורין ליהודה 'רופא' ולא לראובן 'לוליאני' ולא ליוסף 'לסטיס' ולא לבנימין
'אלכסנדרי'...[2]
כשם שכאן, בעלייתם
ממצרים לארץ ישראל הם נושאים את השמות הללו, כך גם בעבר המתואר בספר בראשית - הם
נושאים את אותם השמות. כאן וכאן מופיעה המילה 'שמות' המיותרת, כמדגישה:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב
וּבָנָיו, בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.[3]
הדגש על השמות,
איננו מופע חד פעמי. הוא עובר כחוט השני בתורה כולה. המופע הראשון חושף את השקפת
התורה בעניין השמות:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ
עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף
הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא
לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם
וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.[4]
יש כאן שני נושאים,
על פניו הם אינם קשורים זה לזה. האחד - מציאת העזר כנגדו, השני - קריאת השמות.
בתמונת העולם של התורה - הם קשורים. אי אפשר לבחור בת זוג, ללא קריאת השמות. קריאת
השמות איננה רק פעולה של סימון, אלא פעולה עמוקה של היכרות. ואכן, כאשר האדם זוכה
ומוצא את בת הזוג המתאימה לו, הוא ממהר וקורא לה בשם:
וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת
מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.
וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ
אֶל הָאָדָם.
וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי,
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.[5]
ההכרה כי זאת בת
הזוג המתאימה, שלובה בקריאת השם. מעניין להתבונן בסיבתיות: האדם אומר כי היא תיקרא
'אישה' מפני שהיא לוקחה מ'איש'. למעשה, עד עתה הוא נקרא 'אדם', ורק עתה, לאחר
שנבראה ה'אישה' נקרא שמו 'איש'. היפוך מרתק.
הדגש על השם כחלק
מהאישיות המופיעה, מזכיר לי את שירה הכואב של המשוררת רחל:
עקרה
בן לו היה לי! ילד קטן,
שחור טלטלים ונבון.
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן.
ילד.
קטן.
אורי אקרא לו, אורי שלי;
רך וצלול הוא השם הקצר.
רסיס נהרה.
לילדי השחרחר
'אורי!' -
אקרא!
עוד אתמרמר כרחל האם,
עוד אתפלל כחנה בשילה,
עוד אחכה
לו.
קריאת השם - בלשונם
של חכמי המשנה - היא הפעולה היוצרת את המהות.
מי שקרא שם לתרומת מעשר...[6]
על רקע זה יש
מחלוקת מעניינת בין החכמים:
האומר 'תרומת הכרי זה בתוכו, ומעשרותיו בתוכו', 'תרומת מעשר זה בתוכו' רבי
שמעון אומר: קרא שם,
וחכמים אומרים: עד שיאמר בצפונו או בדרומו.[7]
לחכמים, קריאת השם
כרוכה בסימון הגבול, לרבי שמעון - היא תקפה אף ללא סימון הגבול. אני חושב כמו
חכמים. קריאת השם היא שימת הגבול - 'זה אתה!' כשיש אתה, יש אני, ויש אחרים. הנפרדות
מאפשרת את החיבורים.
מעלת בני יעקב היתה
שלא שינו את שמם, הקירבה של ריבונו של עולם לדמויות מסוימות מובילה לשינוי השם.
'אברם' הופך ל'אברהם', 'שרי' ל'שרה'. משה קורא ל'הושע' 'יהושע', ופרעה ליוסף 'צפנת
פענח'. קריאת השם יוצרת זהות, שינויו - מעצבת את השם מחדש.
התקופה שלנו
מתאפיינת במסמוס הגבולות, הכל 'כזה' 'כאילו' ו'בערך'. השמירה על הגבולות היא גבול
בין תרבות לאי תרבות, בין סדר ובין כאוס. מנקודת מבטי, שמירת השפה, השמות והגבול,
היא המאבק על האנושיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה