יום רביעי, 4 בינואר 2017

על הכנות [פרשת ויגש]


על הכנות [פרשת ויגש]

 

דברי יהודה אל יוסף הפותחים את פרשתנו, הם שיאו של דיאלוג מתמשך בין האחים ובין יוסף. במהלך הדיאלוג, מופיעה חמש פעמים המילה 'כנים':

 

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.[1]

אִם כֵּנִים אַתֶּם, אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם, וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.[2]

וַנֹּאמֶר אֵלָיו: כֵּנִים אֲנָחְנוּ, לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים.[3]

וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם: אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.[4]

וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם. אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ.[5]

 

מהי ה'כנות'? כך כותב רש"י:

 

'כנים' - אמתיים, כמו 'כן דברת'[6], (במדבר כז ז) 'כן בנות צלפחד דוברות'[7].

 

יש קשר בין 'כנות' ובין 'אמת', אך יש גם הבדל בין שני המושגים. הפילוסופיה מספקת לנו כלים מדויקים להבחין בין המושגים. הגדרת ה'אמת' בפילוסופיה הקלאסית היא זאת: אם בתודעה יש משפט [א], והוא מתאר בהתאמה את המציאות שהיא [א], להתאמה הזאת קוראים אמת. אם בתודעה יש משפט [א] אבל המציאות היא [ב], לאי ההתאמה הזאת קוראים 'שקר'. למשל אם אני אומר את המשפט 'עכשיו יום', והמציאות היא שעכשיו יום - המשפט הוא אמיתי. אם אני אומר את המשפט 'עכשיו יום' והמציאות היא שעכשיו לילה - המשפט הוא שקרי. הפילוסופיה המודרנית ערערה על התבנית הזאת, היא טענה שהמציאות החיצונית חסומה בפני התודעה, ועל כן מבחן המציאות איננו מן האפשר. כתוצאה מכך, מושג ה'אמת' הקלאסי - קרס. במקומו צמח מושג 'אמת' חדש. במקום התאמה בין הפנימי ובין החיצוני, נבדקת התאמה בין הפנימי לבין עצמו. אדם אומר את המשפט 'אני אוהב אותך'. אם המשפט מתאים למציאות הפנימית שלו, הרי המשפט אמיתי. אם המשפט איננו מתאים למציאות הפנימית שלו - למעשה הוא לא אוהב - הרי שהמשפט שקרי. ל'אמת' מהסוג הזה קראה הפילוסופיה הקיומית המודרנית - 'אותנטיות'.

אם נקרא את הפרשה כש'כנים' הם 'אותנטיים', נגלה בה פנים מעניינות. האחים טוענים שהם 'כנים', על פי הפרשנות הזאת - 'אותנטיים'. והנה מגיע הרגע, יהודה אוזר עוז ומדבר עם יוסף. כיצד אמורה להתנהל שיחה אותנטית? הנה כך כותב בובר, אחד ההוגים הקיומיים:

 

בשיחה כהווייתה מתרחשת הפנייה אל איש השיח בכל אמיתה, הווה אומר בחינת פנייה שבלב. כל מדבר מתכוון כאן לאיש שיחו, לאיש שיחו או לאנשי שיחו, שהוא פונה אליהם, בחינת יש אישי זה. להתכוון למישהו משמעו כאן במסכת שלפנינו, לנהוג בו ברגע זה, עד היכן שידי מגעת, מעשה של ניכוח. החושים הקולטים וכוח המדמה הריאלי, המשלים את שנקלט על ידיהם, פועלים כאחד לנכח את הזולת בחינת איש שלם ויחיד, הוא הוא איש זה. ברם, המדבר אינו רק קולט את המנוכח לו, הוא קונה אותו כחבר לשיחו, ומשמעותם של דברים: הוא מאשר, כל שהאישור תלוי בו, הוויה אחרת זו. הפנייה האמיתית של ישותו אל האחר כוללת בתוכה אישור זה, קניין זה. מסתבר: אישור כזה אין משמעו כלל ועיקר הסכמה: ברם, יהי העניין שאני חולק בו על חברי מה שיהיה, עצם הדבר שאני קונה את האיש חבר לשיחה כהוויתה, משמעו אמירת 'הן' אליו בחינת איש.  [8]

 

בובר הוא הוגה דיאלוגי. אצלו מושג האותנטיות חל לא רק על היחיד אלא על שני בני השיח. בשיחה אותנטית יש התכוונות אל האחר, הנכחה שלו כאיש שלם ויחיד, אישור שלו. האם תכונות השיחה אלה נמצאות בשיחה בין יהודה ובין יוסף?

יש החושבים, כי אותנטיות היא הסרת מסכות. דיבור בגובה העיניים, ללא גינוני נימוס וטקס. אם אלה מאפייני האותנטיות, הרי שיהודה לא מדבר אל יוסף באופן אותנטי. שש פעמים מכנה יהודה את יוסף 'אדוני', ארבע עשרה פעמים הוא מכנה את עצמו את אחיו ואפילו את אביו בתואר 'עבד'. הוא אף מכנה את יוסף בכינוי הנשמע כחנופה - 'כמוך כפרעה'.

אך אם ניקח את הגדרותיו המדויקות של בובר, הדיבור של יהודה הוא מאוד אותנטי. יהודה מאשר את קיומו המלא של יוסף, כאדון, כפרעה. הוא מתכוון אליו, ודווקא מתוך התכוונות מאשרת זו הוא מצליח להוציא מפיו 'דיבורי אמת' - כביטוי של רבי נחמן מברסלב, המציב את עולמו הפנימי, את המחויבות שלו לאביו ואת האחריות שהוא לוקח על ההתרחשות.

יש החושבים שאותנטיות היא התחשבות של אדם רק בעצמו, ואי התחשבות באחר. מי 'שלא עושה חשבון' הוא האותנטי, מי שמדבר מהבטן. בובר ויהודה מורים אחרת. האותנטי הוא מי שמבין את ההתרחשות, שמבין מי הוא האחר, שמאשר את קיומו גם אם מדובר בקיום היררכי ביחס אליו. מלאות הקיום יכולה להכיל מסכות של נימוס, תארי כבוד, ואפילו התרפסות. התנאי לאותנטיות הוא להיות מחובר לקיום האמיתי הן שלך והן של הזולת. האותנטיות ללא המסכות, היא פעמים רבות אגוצנטריות, חוסר תרבות ונימוס, פריצת גבולות חברתיים. היא פראית, חסרת דרך ארץ ועלולה לגרום להרס ולפגיעה. פגיעה באחר, ופגיעה של אחר בעל כוח בך. האותנטיות הדיאלוגית היא מאופקת, אין בה יוהרה, יש בה צניעות וענווה.

חברה החורטת על דגלה את האותנטיות הפראית עלולה להביא לכאוס ולהרס. היא לא תצליח במשימת שחרור האח מיד החזק ממנו. חברה המעודדת אותנטיות צנועה, תאפשר לנווט לקראת יעדים ראויים בתוך מערך הכוחות הקיימים.

 

 



[1] בראשית מ"ב י'א.
[2] שם י"ט.
[3] שם ל"א.
[4] שם ל"ג.
[5] שם ל"ד.
[6] שמות י' כ"ט.
[7] במדבר כ"ז ז'.  
[8] 'בסוד שיח' עמ' 230 בתרגום העברי.

אין תגובות: