על הנתינה [פרשת כי תבוא]

על הנתינה [פרשת כי תבוא]

פרשת כי תבוא, פותחת בפרשת הביכורים:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ, לָתֶת לָנוּ.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ.

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה', וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.[1]

שבע פעמים חוזרת ה'נתינה' בהטיות שונות, מובילה אותנו להתבונן בה ובפשרה. המושג המשלים של מושג ה'נתינה', הוא מושג ה'קבלה'. שני המושגים האלה, מתחרים על הקדימות במושג הערכים. רבים וטובים, ביודעין או שלא ביודעין, מקדימים את מושג ה'קבלה'. מערך השיקולים וההנעות לפעולה של קבוצה זו, שוקל קודם כל - 'מה אני יכול לקבל?' 'מה התועלת?' 'מה האינטרס?' גם כאשר עומדת על הפרק פעולה של 'נתינה', השיקול הוא - 'מה אקבל מהנתינה הזאת?' לעומת זאת, מערכת ערכים אלטרנטיבית, רואה את הערך העליון ב'נתינה'. 'נתינה' שלא על מנת 'לקבל פרס', 'נתינה' כערך מוחלט. יש כאן שתי אקסיומות ערכיות, אי אפשר לנמק אותן בנימוק סיבתי הקודם להם.

-         'למה לקבל?'

-         'ככה'.

-         'למה ככה?'

-         'כי כך אני רוצה.'

-         'למה לתת?'

-         'ככה.'

-         'למה ככה?'

-         'כי ככה אני רוצה.'

השפה הדתית יכולה להציע ביסוס ערכי של 'התדמות'. כשם שריבונו של עולם נותן, כך האדם קרוא לתת. זהו אחד משלושה חידושים של פרשת הביכורים.

א.    השוואה: אלוהים נותן את הארץ, אלוהים נותן את היבול, על כן האדם קרוא לתת ביכורים.

ב.     הנגדה: המצרים נתנו עלינו עבודה קשה, אנחנו נותנים פרי עבודתנו לאלוהים שגאלנו.

ג.       הרחבה: ה'נתינה' היא משקפת בעזרתה אפשר להתבונן בנרטיב העצמי כולו. מ'ארמי אובד אבי' - הכוונה כנראה ליעקב, נפרש הנרטיב בו אלוהים נתן, ואל מולו ההנעה במעשה הביכורים - לתת.

התרבות היהודית החילונית הארץ ישראלית, יצרה פולמוס מרתק סביב פרשת הביכורים. יש בו עניין כשהוא לעצמו, וככלי פרשני לערך ה'נתינה' המופיע בפרשה. ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל, ראתה במצוות הביכורים אפשרות להביא לידי ביטוי את ערך עבודת האדמה שבעולמה. הבאת ביכורי האדמה, מיצתה את העמל שהושקע ואת מערכי הנפש שסבבו סביב עבודת האדמה. היא שמה בסוגריים את המרכיב הדתי שבשפת הביכורים, אך לא וויתרה על מעשה המצווה שכוננה התורה בפרשתנו. הדבר בא לידי ביטוי - לדוגמה - בשיר הילדים הידוע של לוין קיפניס:

סַלֵּינוּ עַל כְּתֵפֵינוּ,
רָאשֵׁינוּ עֲטוּרִים;
מִקְּצוֹת הָאָרֶץ בָּאנוּ,
הֵבֵאנוּ בִּכּוּרִים.

מִיהוּדָה, מִיהוּדָה, מִשּׁוֹמְרוֹן,
מִן הָעֵמֶק, מִן הָעֵמֶק וְהַגָּלִיל –
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,
בִּכּוּרִים אִתָּנוּ,
הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף, חַלֵּל בֶּחָלִיל!

שָׂדֵינוּ וְגַנֵּינוּ
הִבְשִׁילוּ יְבוּלִים,
כְּרָמֵינוּ, מִקְשׁוֹתֵינוּ
בִּכְּרוּ פְּרִי הִלּוּלִים.

תְּאֵנִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים,
עֲנָבִים, עֲנָבִים וּשְׁקֵדִים –
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,
בִּכּוּרִים אִתָּנוּ,
הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף, חַלֵּל בֶּחָלִיל!

מַה טֹּבוּ מַעְגָּלֵינוּ,
מַה יָּפוּ הַטּוּרִים!
זִמְרַת הָאָרֶץ לָנוּ,
הֵבֵאנוּ בִּכּוּרִים.

מִגּוֹלָן, מִגּוֹלָן מִבָּשָׁן,
מִן הַנֶּגֶב, מִן הַנֶּגֶב וְהַיַּרְדֵּן!
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,
בִּכּוּרִים אִתָּנוּ,
הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף, חַלֵּל בֶּחָלִיל!

המתבונן יבחין בשני הבדלים בין הפרשה [ובין הבניה שלה מחדש במשנה במסכת ביכורים], ובין השיר: ראשית: ריבונו של עולם לא מופיע, כמושא להבאת הביכורים. שנית: 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם' שהיה לירושלים - לא מופיע. ואכן, בטקסי הביכורים בהתיישבות העובדת, לא נזכר ריבונו של עולם, והביכורים הובאו למוקד אזורי ולא לירושלים. הדבר הביא לידי התנגדות הדתיים. כך נכתב באחד מעיתוני ה'מזרחי' באותם הימים [1932]:

מתוך נקודה זאת עלינו להתייחס בשלילה גמורה אל "חגיגת הביכורים", החג אשר בדו מלבם עסקנים ידועים לפני זמן, והוא הולך ומשתרש בתוכנו. אין עיננו רעה באנשי חיפה אשר מצאו לנכון להכין איזו מסיבה של שעשועים ביום אחרי חג השבועות ולהביא על ידי זה מאות ואלפי איש ואישה לעירם היפה והמקסימה. יש רק מקום לחשוש כי אם יעשה למנהג קבוע, אשר כל עיר בארץ ישראל תייחד לה חג מיוחד [...] הסכנה כרוכה באותה המסורת המזויפת שיש בה גם "עם-ארצות" וחסרון ידיעה וגם משום הרס הדת וחסרון הטעם הטוב, אותה "מסורת" של "הבאת ביכורים" ביום שאחרי שבועות. [...] אותם התלמידים והתלמידות בהם משתמשים לפאר ולרומם את "החג" הזה, חושבים בוודאי שבחג השבועות הביאו ביכורים בימים מלפנים, והדבר לאמתו כי בין חג השבועות - יום הביכורים הכתוב בתורה והבאת הביכורים אל המקדש בפאר ובהדר, בברכה ותפילה ובין החג שבדו מלבם, אין ולא כלום.[2]

יצחק מיכאלי איש עין חרוד, העמיד - בניגוד לכותב איש המזרחי - את המרד במסורת הכולל את המשכה, כערך:

פדיון הביכורים – קודש לקרן הקיימת. הנה כי כן, למען העם והמולדת המתחדשים בארצם העתיקה. [...] הנה, זוהי מהפכה אמִתית, כך פרצנו פרץ ונחוג את החג בצורה שונה שחגגו אבותינו בגולה; עתה חזרנו אל השדה. בגולה היה זה חג של בית, מלא תוכן רוחני, עם זמירות ותפילות וסמלי חג לשרידי הפאר הפיזי שהיה בעבר. וכשם שעבודת האדמה כיום הזה, שאנו קודחים בארות ונוקבים בסלע, עד להגיענו למי התהום הזכים, כך מצווים אנחנו לחתור ולחדור אל מקור חגינו ולהעלותם מתהומות חיי העם היהודי בעבר את "מי התהום" – הזכים ביותר של תרבותנו העתיקה כדי לשוב ולהזרימם בצינורות ההשפעה שנסתתמו במשך השנים של תקופת הגולה.

מנחם אוסישקין, שעמד בראש הקרן הקיימת לישראל, ניסה בדבריו לילדים שהביאו ביכורים בחיפה להכיל את המורכבות שבהמשכיות מול השבירה של מסורת הביכורים:

אתם, ילדי ישראל, הבאתם את ראשית ביכורי פרי אדמתכם, פרי עבודתכם למוסד הלאומי העליון לגאולת אדמת אבות. אבל היודעים אתם, שהצורה של הבאת הביכורים היום אינה אותה הצורה הנכונה שהייתה נהוגה אצל אבותינו לפני אלפיים שנה? הם היו מביאים את הביכורים לא לחיפה עיר העתיד, אלא לירושלים העיר הנצחית. לא להר הכרמל אלא להר המוריה. ואת הפירות היו מוסרים לא לקרן הקיימת לישראל, אלא לבית המקדש.
ואף על פי כן, הסכמתי לקבל מכם את הביכורים שלכם בצורה שהבאתם אותם היום, מפני טעם זה: אותה צורה הייתה נהוגה באותה תקופה, שעמנו חי כעם חופשי החי בארצו. תקופתנו אנו כיום אינה עוד אותה התקופה, שאנו שואפים אליה, שאנו מקווים להגיע אליה, שאנו מתגעגעים לה. ....
אבל אל נא תשכחו דבר אחד עיקרי! והוא: כי השרשרת הלאומית של האומה מתחילה בחג שאנו חוגגים היום: חג השבועות. חג זה לא היה רק חג הטבע, חג הביכורים של פרי האדמה והעבודה: זהו יום מתן תורה, ובו היינו לעם. ואין להפריד בין שני החגים האלה. ביום אחד נוצרנו כאומה ונעשינו עם העובד אדמתו בזיעת אפיו. פירוד זה יכול להעמיד אותנו בפני מכשולים, שעמדו בפנינו במשך הדור האחרון, ועלינו להימנע מהם.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, ניסה גם הוא ללכת בדרך הגישור. הוא הוטרד - בשאלה ששאל אותו הרב מאיר ברלין [בר אילן], מהיבט הלכתי של הטקס החדש: האם חלה על הפירות הללו [או שאר יבולים] קדושת ביכורים, המחייבת להתייחס אליהם על פי אמות מידה הלכתיות מיוחדות. לא אביא כאן את כל דבריו, אלא רק אלה המתייחסים לניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו:

בתשובה על הערתו של ידידנו הרא"מ ליפשיץ שליט"א, נגד מנהיגי הקרן הקיימת לישראל, שדורשים להביא בכורים לטובתה, אם יש בזה משום איסור של קידוש בכורים.

...יש מקום לחוש לתקלה, שאם קדושת בכורים תהיה חלה על הפירות, על ידי קריאת השם, אז הם אסורים לזרים ולטמאים, ואסורים לאכול חוץ לירושלים...

[אבל] כאן שהכל יודעים, שכונת בכורים לקרן הקיימת לישראל היא לגאולת הארץ, בודאי אין איסור בדיעבד. ואף לכתחילה יש להסתפק...

ע"כ לא מצאתי בזה מקום להקפיד כ"כ, בדיעבד, אבל מנהלי העניינים הלאומיים שלנו ראויים הם לגערה, על אשר הם נוהגים קלות ראש בכל קודש ואינם שמים לב שלפעמים יוכל איזה ביטוי להביא תקלה לרבים, והי' הדבר ראוי להיעשות ע"פ הוראת רבנים.

ומ"מ מה שאפשר בדרכי נועם למנוע מביטוי זה משום לעז, ודאי ראוי הוא והגון.

והנני בזה ידי"ע [ידידו עוז] דוש"ת [דורש שלום תורתו] באה"ר [באהבה רבה] הק' אברהם יצחק ה"ק.[3]

הפתרון של הרב קוק הוא לוותר על השם 'ביכורים' כדי להפריד בין המעשה ובין המערך ההלכתי הסבוך. מובן שהחלוצים לא יסכימו לכך, כיוון שלהם חשובה ההמשכיות לא פחות מהמרידה. שימו נא לבכם, כי בשתי השפות - הדתית והחילונית - מוצב מושא כולל, מעבר לאדם הפרטי, לנתינת הביכורים.

לעניינו, מעבר לעניין - ולגעגוע - למחלוקות עמוקות ויהודיות כאלה, יש כאן תוספת פרשנית לפרשה. כל עוד אנחנו קוראים אותה בשפה הדתית, הרי ה'נתינה' היא נתינה ייחודית למערך היחס שבין אלוהים ואדם. לעומת זאת, שימת השפה הדתית בסוגריים, מעלה את האפשרות הערכית המבוססת על 'נתינה'. השאלה היא שאלה כוללת, אותה אמור כל אדם לשאול את עצמו: האם הערך המכונן את חיי הוא 'קבלה', או הערך המכונן אותם הוא 'נתינה'?

---

[1] דברים כ"ו א' - י"א

[2] 'התור'.

[3] משפט כהן נ"ז.