על המתח [פרשת האזינו]
שירת האזינו, פורשת את העתיד ואת העקרונות שההיסטוריה העתידית של עם
ישראל ייבנו על פיהם. בתוכם מופיעים הפסוקים הבאים:
אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.
לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר, פֶּן יְנַכְּרוּ
צָרֵימוֹ, פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה, וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת.[1]
דבר מפתיע עולה מהפסוקים האלה: קיומו של עם ישראל
אינו מובן מאליו. יש אפשרות שהוא יכלה, שריבונו של עולם אשר בחר בו ישבית קיומו
וזכרו. זה איננו המופע הראשון של האפשרות הזאת בתורה, משה שר על העתיד מתוך הכרות
עם העבר. לאחר חטא המרגלים, אומר ריבונו של עולם למשה:
עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא
יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ?!
אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ,
וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.[2]
שם מרכך משה את עמדתו של ריבונו של עולם בטיעון
זהה לזה המופיע בפרשת האזינו - חילול שמו של אלוהים בתודעת הגויים. ריבונו של עולם
נענה למשה, אומר לו: 'סלחתי כדבריך'. אך גם חטא המרגלים אינו המופע הראשון, ראשית
הבריאה - עוד בטרם היות עם ישראל מתוארת כפועלת על פי העיקרון הזה:
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה
רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.
וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה
אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.
וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת
הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ
וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.[3]
ואכן כך מתואר שקרה, ריבונו של עולם הביא את
המבול והשמיד את בני האדם חוץ מנח ומשפחתו. אמנם לאחר מכן נכרתה ברית הקשת המבטיחה
שאירוע כזה לא יקרה עוד, אבל האפשרות ומימושה נחרטו בתודעה המתעצבת על ידי כתבי
הקודש. החיים אינם דבר המובן מאליו, הם יכולים להסתיים גם שלא בעיתם.
פרנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי הגדול, רקם
מתוך מקורות היהדות את משנתו הקיומית האקזיסטנציאלית. את ספרו 'כוכב הגאולה', הוא
כתב על גבי גלויות ששלח לאמו מהשוחות המופצצות במלחמת העולם הראשונה. מתוך חרדת
המוות והקיום האישי, נכתב הספר. משפט הפתיחה של הספר הוא: 'מן המוות, מאימת המוות,
מתחילה כל הכרת המכלל.'[4] משפט הסיום של הספר הוא: '...ואל
מה נפתחות דלתות השער? הלא ידעת? החיים.'[5] כהוגה קיומי חושב רוזנצווייג,
שאפשר לחיות את החיים במלואם, רק מתוך תודעה פקוחת עיניים וכואבת כי הם עתידים
להסתיים במוות. התודעה הזאת יכולה להתרחש מתוך נסיבות חיצוניות, כפי שארע
לרוזנצווייג במלחמה. חייו עמדו באיום מתמיד, והאיום יצר את המודעות לחיים ואת
התשוקה אליהם. היא יכולה גם בנסיבות אחרות, כפי שארע לרוזנצווייג שחלה במחלה
ניוונית קשה. כמה שנים חי בתודעת המוות הקרב, שאכן הגיע לבסוף. אך מה קורה אם
נסיבות החיים של האדם בטוחות, ואיום מיוחד לא נשקף לו? על כך כותב רוזנצווייג:
...צריך שאחת בחייו
יחרוג האדם; שאחת בחייו ייטול בידו את קובעת היקר [המכילה רעל] ברטט וביראה; שפעם
בחייו יחוש את אימת עוניו ובדידותו ותלישותו מכל העולם, ולילה אחד ארוך יעמוד פנים
אל פנים מול האין. אולם הארץ דורשת אותו לשוב. בל ישתה הוא את הציר החום בלילה ההוא.
מוצא אחר נועד לו ממיצר האין, לא הצלילה אל פי התהום הפעור. אל לו לאדם לפרוק
מעליו את אימת החלד; בפחד המוות - יוסיף לחיות.[6]
על פי רוזנצווייג, אלה הן הדרישות מהאדם:
א.
לשקול פעם אחת בחייו להתאבד.
ב.
לשלול את אפשרות ההתאבדות.
ג.
לשמר מא' את פחד המוות.
ד.
לחיות מכוח ב' תוך כדי ג'.
נחזור אל התורה. יש דמיון בין תודעת החיים שהתורה
מעצבת ובין התודעה שרוזנצווייג מעצב ויש גם הבדל:
א.
בתורה כב'כוכב הגאולה' - האיום על הקיום נוכח ומעצב את
התודעה.
ב.
התורה לא ממליצה, ועל פי החכמים גם אוסרת את ההתאבדות.
רוזנצווייג ממליץ לשקול אותה בכדי לערער את ראיית החיים כמובנים מאליהם.
ג.
התורה רואה את האיום מצד השלישי - אלוהים, רוזנצווייג רואה את
האדם ניצב מול עצמו.
ד.
רוזנצווייג רואה את החיים כפי שהם לעצמם נתונים לאיום, התורה
רואה את החיים ככלי לערכים ולדיאלוג עם אלוהים כנתונים לאיום. כלומר - על פי התורה
האיום מפני החטא והפרת הברית, על פי רוזנצווייג זהו איום כשהוא לעצמו.
ה.
התורה - אם מתבוננים בה כמערכת כוללת, מציעה גם הרפיה למתח:
ברית המבטיחה את הקיום. רוזנצווייג לא עושה זאת.
כדאי להתבונן בעוד מופע של עיצוב תודעת חיים
כזאת, מופע הקשור בימים האלה שלפני עשרת ימי התשובה. כך כותב הרמב"ם בהלכות
תשובה:
...בכל שנה ושנה שוקלין עונות
כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים,
ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים
ואם לאו נחתם למיתה.
אף על פי שתקיעת שופר בראש
השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו
במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם
בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל
אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.
לפיכך צריך כל אדם שיראה
עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב,
חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה
אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר
וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו, ומפני ענין זה נהגו כל בית
ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל
השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין
עד שיאור היום.
הרמב"ם - בעקבות פרשנותו לדברי החכמים -
מבנה תודעה של איום חריף התלוי בכל מעשה ומעשה. מפאת חריפותו, האיום דומה לאיום
במבנה רוזנצווייג. מבחינת אופיו, האיום דומה לאיום התורה - תלוי בערך, במעשה ובחטא
ולא ערעור על עצם החיים.
עם כל ההבדלים, רב המשותף על השונה. מדובר בעיצוב
חיים מתוחים, חיים תחת איום, היוצרים הנעה לעצם החיים ולחיים בעלי ערך ומשמעות.
ה'מתח' בעולם העכשווי הוא מושג שלילי, התרבות - למרות שהיא מייצרת אותו, עסוקה
בדרכים מדרכים שונות בהרפייתו. השאלה הנוקבת העולה מהמסע הזה שערכנו, האם תודעת
האיום והמתח שהיא מולידה גורמים למלאות החיים ולאופן הראוי לחיות אותם, או לא? האם
ראוי המתח כערך יחיד, או בלוויית הברית והביטחון המאזנים אותו? האם הברית מנטרלת
את ערך המתח, או שתיתכן תודעה מורכבת בה יש גם מתח וגם ביטחון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה