על הנראות [פרשת בוא]

על הנראות [פרשת בוא]

פרשתנו משלימה את סיפור עשר המכות. היא פותחת בהסבר מדוע יש צורך להשלים את הסדרה, למרות שפרעה מוכן היה כבר להיענות לנדרש ממנו ולשלח את ישראל ממצרים.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:

'בֹּא אֶל פַּרְעֹה

כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו

לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם

וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.'[1]

הדיבר הזה עורר תהיות ופרשנויות שונות, במיוחד אצל איש כרמב"ם - איש הבחירה החופשית. הרמב"ם ראה את החירות כעמוד היסוד של הקיום האנושי ושל התורה. אם האדם איננו בן חורין, אי אפשר - לדעתו - לתבוע ממנו להיות אדם מוסרי ולקיים מצוות. על כן הכבדת הלב - שהיא שלילת הבחירה - וענישה על המעשה הנגזר ממנה, היוותה עבורו קושיה חמורה על כתבי הקודש. כך הוא פותר את הקושי:

לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחלה, והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר 'הבה נתחכמה לו', נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את לבו...[2]

הרמב"ם אומר, כי הכבדת הלב ומניעת חופש הבחירה, הן עונש על התחכמות פרעה להרע לישראל. אני בוחר ללכת בדרך אחרת, להעמיד את הכתובים באופן שונה:   מצד ערך החירות, אכן לא ראוי להכביד את לב פרעה ולאחר מכן להעניש אותו. אבל ערך הנראות גובר. מהו ערך הנראות? אם יש מעשה מסוים שראוי לעשותו, הרי לא די שהמעשה יעשה, אלא יש צורך להוסיף עשיה על עשיה עד שלא יהיה ספק שהמעשה הוא שגרם לתוצאה. למשל - אם ראוי לשים גבולות לראובן. ראובן רוצה עוגה, ואני אומר לו: 'לא'. ראובן יכול לומר: 'בעצם אני לא רעב'. אם ההתרחשות תסתיים כאן, לא הצבתי גבולות לראובן. גם הצופה, ויותר מכך ראובן עצמו, יספרו שראובן לא אכל עוגה כי לא היה רעב. למען ערך הנראות, צריך לחכות להתרחשות בה לא יהיה ספק שראובן רעב, אז לומר לו 'לא', ואזי יהיה ברור שהושם גבול לראובן.

ערך הנראות איננו ערך פשוט, יש לו מופעים רבים ומורכבים. היום - לשם דוגמה - ברור, כי במערכה נדרשת תמונת ניצחון. יכולה להיות מערכה בה מבחינה אובייקטיבית ברור שהצד האחד ניצח, אבל הצד השני הצליח לייצר תודעה שונה. מבחינת הנראות - דווקא הצד השני ניצח. לכן מי שמעוניין לנצח, צריך לא רק לנצח, אלא גם לדאוג לנראות של הניצחון. מכאן נפתח פתח לצד האפל של ערך הנראות. יכול להיווצר מצב, בה יש נראות שאין לה התרחשות מותאמת במציאות המתאימה לה. יתרה מזו. אדם החותר אל הטוב, צריך מעתה להתמודד בשתי זירות שונות. זירה אחת - זירת האמת - לעשות את הטוב ולהימנע מלעשות את הרע. זירה שניה - זירת השקר - לדאוג שהמעשה הטוב יראה, ולדאוג שלא יראה כאילו הוא עושה רע. ערך הנראות התגבש במשנת החכמים, לערך 'מראית העין'. כך למשל שנו במסכת כלאים:

נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת

ובלבד שתהא זו נטה לצד זה וזו נוטה לצד זה,

ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן,

שכל מה שאסרו חכמים

לא גזרו אלא מפני מראית העין.[3]

אסור לזרוע כלאים. אך לא די שלא יהיו כלאים 'באמת', אסור שתהיה מראית עין של כלאים. הזירה של התודעה, חשובה לא פחות מהזירה של המציאות. ערך הנראות עלול להוביל לפתולוגיה, של אי התאמה בין העולם החיצוני לעולם הפנימי. זה מצב חמור שבשפה המודרנית מוגדר כחוסר אותנטיות. כנראה שזה הרקע לכלל המשלים למושג 'מראית העין', כלל שקבע רב - האמורא הגדול בדור האמוראים הראשון:

אמר רב יהודה אמר רב:

כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין -

אפילו בחדרי חדרים אסור.[4]

רב 'סוגר את הפינה', אוסר על התנהגות אחת בחדרי חדרים ואחרת סותרת בחוץ, כשהאחרים רואים. נחזור לפרעה. אם היה ערך למכות מצרים, הרי שהערך לא היה רק כאמצעי למטרה של יציאת מצרים. הערך היה בכינון אתוס של יציאה מעבדות לחירות. של עם ששמר על זהותו, על נאמנותו לריבונו של עולם. אם לאחר מכה או שתיים היה פרעה פותח את השערים, ואומר שהוא לא צריך את העבדים האלה - הם היו יוצאים אבל הסיפור לא מקבל את הנראות שלו. בואו ונתבונן באחד משירי יציאת מצרים של אלתרמן. אלתרמן 'עוקב' אחר נון, אביו של יהושע, שהוא מיוצאי מצרים:

                    בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא
                    בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.
                    וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא
                    כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?  

נון - כמו הישראלי החדש, שולל הגלות המסורת והמופתים - לא מחכה למכות. הוא לוקח גורלו בידיו, יוזם, ויוצא ממצרים.

       
                    וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם – –

                    אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,
                    וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,
                    הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,
                    כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

הים הנקרע, הוא לא נס, אלא דבר המובן מאליו. נון לא רק מפנה עורף למופתים, אלא גם לאבי כל הניסים - קריעת הים. המובן מאליו, הוא אויבו של הנס. אלא שאז מגיעה שירת הים. היכולת להתבונן במה שקרה ולספר את הסיפור:

                   הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,

                    הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,

                    הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,

                    הוּא הֵבִין

                    כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם – –

הסיפור, הוא חלק ממימוש ערך הנראות. רק כשיש מופתים בארץ, רק כשהים נקרע - יש נראות, יש סיפור, יש הבנה לאשר קרה לך, הבנה שלך והבנה של אחרים. לעיתים זה כואב, כי אפשר היה להפסיק לפני כן את העימות. אבל כשחושבים מבחינה אסטרטגית - גם בחיינו האישיים, אי אפשר לוותר על הסיפור, על השמיעה, על הנראות - על העדות כי כאן אירע דבר.

---

[1] שמות י' א' -ב'

[2] הלכות תשובה, פרק ו' הלכה ג'.

[3] כלאים פרק ג' משנה ה'.

[4] שבת ס"ד ע"ב.