על ההטיה [פרשת משפטים]

על ההטיה [פרשת משפטים]

פרשת משפטים מרובת הצווים, מכילה סדרת הוראות על הטיית המשפט:

לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא

אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס.

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת

וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת

אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.

וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.[1]

המשפט חותר אל האמת, על בסיסה אפשר להפעיל את כוחו. אם יופעל כוחו, הוא ישרת את הטוב ויפגע ברע, כך יהיה תיקון - ולו קטן - לעולם. מהי האמת בכלל? מהי האמת בהקשר של המשפט?

האמת, היא התאמה בין המציאות ובין התודעה. אם התודעה חורצת משפט - 'עכשיו יום', הרי אם במציאות עכשיו יום - המשפט אמיתי. אם במציאות עכשיו לילה - המשפט שקרי. אם ישנה התאמה בין המשפט למציאות - הרי כאן מנגנון המוגדר כאמת, אם אין התאמה - הרי כאן מנגנון המוגדר כשקר.

במקרה של אמת משפטית, המצב מסובך יותר. השופטים לא ראו את הפשע, העדים מתווכים בינם ובין המציאות. ההתאמה, מורכבת יותר מאשר במקרה הרגיל של האמת. עוד מורכבות, היא היות המציאות המשפטית מציאות מוסרית. המוסר - כפי שהורה הרמב"ם, שייך למפורסמות. משמע - כל צד רואה את המציאות באופן אחר, אין 'אמת' אחת. על הרקע הזה, חושפים הפסוקים קלקולים שונים המאיימים על מנגנון האמת המשפטית:

'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא': אל תסתמך על שמועות. לא הדיין ולא העד. צריך להיות קשר חושני - עין הרואה את האירוע ואוזן השומעת את ההתרחשות, ולא סיפור על אשר אירע ועל אשר התרחש.  

'אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס': הכלל הזה בנוי על אדני העובדה שמנגנון העדים על פי התורה, הוא מנגנון של שני עדים. אם אחד העדים הוא עד חמס, כלומר עד שקר מוטה, אסור לך להצטרף אליו למרות שאתה עד אמת. למרות שאתה יודע שהדבר קרה, אתה יודע שהעד השני לא יודע זאת. ההתאמה לא מתקיימת רק על ידי הידיעה כי הדבר אירע, אלא גם על ידי ההצטרפות בין שתי תודעות יודעות.

'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת': יש הטיה של רוב. נדמה לאנשים, שאם הרוב חושב כך - זאת האמת. האמת נקבעת על פי התאמה בין התודעה לבין המציאות, ולא על פי ההתאמה בין התודעה לבין חברותיה. צריך כוח כדי לא להיות מוטה על ידי הרוב, כדי ללכת נגד הזרם.

'וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת, אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת': זה ביטוי סתום, מסורת החכמים בנתה ממנו חוקים מיוחדים. על פי פשוטו של מקרא, הוא עוסק במנעד שבין 'לנטות' לבין 'להטות'. 'להטות' מורה על הטיה מכוונת, 'לנטות' מורה על הטיה סבילה המתרחשת ללא כוונה. האמת אחת ברורה וצלולה, ההטיות ממנה אין סופיות, דקות ועבות, מכוונות ולא מכוונות. בכל המקרים, המגנט המסיט מקו האמת הוא או הריב - השיבוש המפעיל כוחות שליליים ומושך את העד ואת הדיין או להציל או להיטמע ברוע, או הרוב - הכוח של ההמון הנותן ביטחון ליחיד המתמזג אתו.

'וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ': זאת הטיה מצד אחר - הכוח המושך איננו הרוע או הרצון לכוח המממש בהטיה אל הרוב, אלא החמלה על הדל. חולשת הדל אכן מעוררת חמלה, אבל אסור לה שתטה את הדין.

המודעות לסדרת ההטיות הזאת - שהיא רק דוגמה להמוני הטיות המשבשות את התודעה ואת התוצר שלה - האמת - עלולה להוביל לספקנות. בתחום האמת המדעית - היא מונעת מנקיטת עמדה ובניית מהלכים ומכשירים על אדני הדעת, בתחום האמת המשפטית היא מונעת את מימוש החוק. נתבונן בשני התחומים האלה. דקארט, הפילוסוף הצרפתי, פותח את ההגיונות שלו בתובנה הבאה:       

כל מה שחשבתי עד עתה לאמתי ובטוח ביותר, למדתי מן החושים או על ידי החושים. והנה הרגשתי לפעמים שהחושים הללו מתעים, והזהירות דורשת שלעולם לא נבטח בטחון מוחלט במה שהתעה אותנו פעם.[2]          

לאחר הפתיח הזה, פורש דקארט את סדרת ההטיות של התודעה ביחס לחושים ולנתונים שהם מספקים לה. אז מה עושים? נמנעים מכל חשיבה? דקארט בונה בניין שלם, המבסס את האמון בחושים על ריבונו של עולם. זאת אפשרות אחת. אפשרות אחרת, מופיעה בספרו של דן אריאלי - 'לא רציונאלי ולא במקרה'. אריאלי שייך לקבוצת חוקרי הרציונאליות, החושפים ומגלים עוד ועוד הטיות של התודעה מהמצפן הרציונאלי. וכך הוא פותח  את ספרו:

אני מזמין אתכם לשקול שוב את מה שנדמה לכם שאתם יודעים על מה שמניע אתכם ואת האנשים סביבכם. אני מקווה להוביל אתכם להערכה מחודשת ולנקודת מבט שונה דרך סיפורים על ניסויים, ממצאים מדעיים, ואנקדוטות. אני מקווה שברגע שתזהו טעויות שיטתיות - כלומר טעויות שכולנו חוזרים עליהן שוב ושוב - תוכלו ללמוד איך להימנע מכמה מהן.[3]

ובסוף הספר הוא כותב:

תודה שקראתם את הספר. אני מקווה שרכשתם נקודת מבט חדשה על ההתנהגות האנושית. גיליתם כמה תובנות מעניינות על המנגנונים המפעילים אותנו, ומצאתם דרכים לשפר את קבלת ההחלטות שלכם... בעיני, מחקר של ההתנהגות האנושית הוא דבר נפלא, כי הוא עוזר לנו להבין טוב יותר את עצמנו ואת התעלומות היום - יומיות שבתוכן אנחנו מוצאים את עצמנו.[4]

חקר ההטיות הוא לא רק חקר ההטיות. הוא חקירת עצמנו, המאפשרת לנו לזהות את הדפוסים הכושלים שלנו ואולי - במקצת - להשתחרר מהם.

ביחס לאמת המשפטית המצב חמור יותר. הבנת ההטיות עלולה להוביל להימנעות מליטול בה חלק, וההימנעות יכולה לגרום לקריסת המערכת כולה. ביחס לדיני נפשות, חשפו חכמים את מנגנוני ההטיה, ואיימו על העדים כדי שיימנעו מהם:

כיצד מאיימין את העדים?

על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן:

שמא תאמרו

מאומד,

ומשמועה,

עד מפי עד,

ומפי אדם נאמן שמענו.

או שמא אי אתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה?!

הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות

דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו

דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם...

ושמא תאמרו:

מה לנו לחוב בדמו של זה?

והלא כבר נאמר (משלי י"א) 'באבוד רשעים רנה'.[5]

האומד והשמועה ויתר הסדרה, הן הטיות מהאמת. גם אם מצליחים להתגבר עליהן, עדיין ישנן הטיות - שחלקן סמויות ואפילו החכמים לא הצליחו לחשוף אותן - המטות את העד מהאמת. לכן עלולה לעלות מחשבה 'מה לנו לחוב בדמו של זה?!' עדיף לא להעיד, ולא להסתכן בהטיה. כנגד מגמה זו אומרת המשנה - 'באבוד רשעים - רינה.' הטוב המתורגם לרינה, הוא באבוד הרשעים. אם נימנע מהעדות, ברור שהרשעה תגבר. לכן למרות שאי אפשר להיות בטוח שלא לקינו בהטיה, חובת העדות מוטלת עלינו.

זה סוד חייו של האדם החותר אל הטוב: עבודה סיזיפית של חפירת מנהרות בסלע אל עבר האמת, ידיעה שיש הטיות בתוואי, ניסיונות לא נגמרים לאתר את ההטיות ולהשתחרר מהן, והתמדה בחתירה אל האמת ואל הטוב.

                                                                                                                                       

---

[1] שמות כ"ג א' - ג'.

[2] עמוד 29-30 בתרגום העברי של ההגיונות.

[3] עמ' 14.

[4] עמ' 200.

[5] סנהדרין ד' ה'.