על המלאכה [פרשת ויקהל פקודי]

על המלאכה [פרשת ויקהל פקודי]

פרשת ויקהל אוספת וסוגרת את ספר שמות, את מעשה המשכן השוכן בליבו. פתיחת הפרשה מפתיעה, מצרפת צירוף המעורר את התודעה להתבונן בו:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.[1]

לאחר הפתיח הזה, באה הפרשה העוסקת בבניין המשכן. התמיהה גדולה, מה עניין שבת אצל מלאכת המשכן? התמיהה מתעצמת, כיוון שהפתיח הוא הציווי לעשות, ואחריו - צו השבת שהוא לא לעשות מלאכה. רש"י בדרכם של החכמים, פותר את הבעיה בקריאה הלכתית: 'הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת'. ברצוני להציע לכם קריאה אחרת.

יש מושגים, שאי אפשר להגדיר אותם מבלי להגדיר גם את הפכם. אין משמעות למושג 'יום' ללא המושג 'לילה'. כך אין משמעות למושג 'מלאכה', ללא המושג 'שביתה' - או 'שבת' הנגזרת ממנו.

עשיית המשכן כרוכה במלאכות רבות. חכמים למדו את פירוק המושג 'מלאכה' לל"ט אבות מהמלאכות שהיו במשכן. המלאכות - המרת המושג 'עבודה' התנ"כי - היו אמצעי למטרה - היות משכן בלב המחנה. אבל אפשר לומר, שהמלאכה היא גם תכלית לעצמה. האדם בא לידי ביטוי מלא, בהיותו עובד או עושה מלאכה.

וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם

וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן

לְעָבְדָהּ

וּלְשָׁמְרָהּ.[2]

זהו סיפורו של האדם, זאת תכלית קיומו - לעבוד ולשמור. מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זכרו הטוב לברכה, כתב מסה שכותרתה הפסוק הזה.[3] במסה זו הוא מציב את העבודה כערך, הגדרתה היא מלאכת יצירה בניגוד ובהשלמה למלאכת השימור. העבודה - לשיטתו, כוללת את האחריות על היש. ממנה נגזר, מוסר העבודה. העבודה היוצרת, מציבה את האדם כשליחו של ריבונו של עולם, שליח העולה על השולח. בתשובה לשאלת טורנוסרופוס את רבי עקיבא, האם המילה איננה פגיעה בכבודו של אלוהים שברא את האדם לא מהול, מגיב רבי עקיבא:

הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות.

אמר לו: 'אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה ידי אדם.

אמר לו: 'אין אלו נאים יותר מן השבלים?!'

הרב ליכטנשטיין מביא את דברי הרמב"ם, הפוסק כדעה בגמרא שהמשחק בקובייה פסול לעדות מפני שאינו עוסק ביישובו של עולם. הוא מפנה את תשומת הלב לתוספת שמוסיף הרמב"ם מדעתו:

המשחק בקובייה... אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם.[4]

הרמב"ם מורה כי האלטרנטיבה לבטלה היא או יישובו של עולם - העבודה - או החכמה. אך כדאי לזכור שהחכמים סברו שהחכמה איננה אלטרנטיבה למלאכה:

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר:

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

שיגיעת שניהם משכחת עוון.

וכל תורה שאין עמה מלאכה

סופה בטלה

וגוררת עוון.[5]

אי אפשר לכפות אדם שלא לעשות מלאכה. כך אומר רבן שמעון בן גמליאל:

המדיר את אשתו מלעשות מלאכה

יוציא ויתן כתובתה

שהבטלה מביאה לידי שעמום.[6]

על השעמום כותב הרב ליכטנשטיין:

שעמום בלשון חז"ל יכול להתפרש או כטירוף הדעת, או כמובנו בימינו: עייפות נפשית, תחושה של זילות רוחנית.[7]

הייתי מוסיף - השעמום הוא התגובה לחוסר משמעות, לאיון מלאות הקיום. הפילוסופים, ראו במלאכה עוד מעבר לכך. היידיגר מהצד האחד וא.ד. גורדון מהצד השני, ראו בעבודה את האופן בו האדם מכיר את היש [או את הטבע]. לא דרך העיניים הרואות, ולא דרך המחשבה המפשיטה את נתוני החושים, אלא דרך הידיים העובדות וחשות וממששות ויוצרות. זאת נקודת מבט מהפכנית, המורה כי אי אפשר להיות בעולם, מבלי לעבוד.

מושג העבודה עבר תמורות ושינויים עמוקים. אני זוכר את סבתא שלי שהיתה תופרת, וסבא שהיה קצב. התבוננתי בהם בעבודתם, והזיכרונות החושניים האלה ממלאים את ליבי עד היום. לא בכדי היו רבים שהעבודה היתה עבורם רכיב הכרחי במפעל הציוני, מפעל שהיה פרויקט לגאולת האדם. היום כשמלאכתי היא מלאכת החשיבה, אני תוהה ומחפש היכן למצוא את אופן ההיות בעולם על ידי העבודה. החיפוש אחר הפינות האלה, מוצא את מוצאו בעבודת הבישול או העבודה המעטה בגינת המרפסת. שיירים של עבודה, אך בתוספת הכוונה - הם נותנים משהו ממה שנתנה העבודה כדרך חיים. הנה כך כותבת רחל על העבודה:

בַּגִנָה

לגזה

בְּבֹקֶר אֱלוּל הָעוֹלָם וָרֹד וְתָכֹל,

מַרְעִיף תַּנְחוּמִין.

שֶׁמָּא לָקוּם, לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הָאֶתְמוֹל,

בַּמָחָר לְהַאֲמִין?

שֶׁמָא בְּלֵב עָנָו לְבָרֵךְ אֶת הָעֹל,

לְהַצְדִּיק אֶת הַדִּין?

בֵּין שׁוּרוֹת עֲרוּגוֹת וּתְלָמִים נַעֲרָה תָּבוֹא,

הַבֶּרֶז יִגְעַשׁ.

הִיא מַזָה רְסִיסֵי חַיִים, אַף גִבְעוֹל בִּצְמָאוֹ

לֹא נִשְׁכַּח, לֹא נֻטַּשׁ.

אוּלַי לִסְלֹח לָאֵל אֶת זְדוֹן לְבָבוֹ,

אוּלַי לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ?

העבודה בגינה, היא האופן של המבט החדש, האופטימי, המקבל את הדין - כלומר את החיים. היא המאפשרת להתחיל מחדש. מלאכת המשכן היא מונומנט בתנועה של העבודה, היא והמנוחה המצטרפת אליה. כך ראוי וכדאי לחיות.

---

[1] שמות ל"ה א'.

[2] בראשית ב' ט"ו.

[3] 'לעובדה ולשומרה' - החובות האוניברסאליות של האנושות. בתוך 'באור פניך יהלכן' - מידות וערכים בעבודת ה'.

[4] הלכות גזלה ואבדה, פרק ו' הלכה י"א.

[5] אבות פרק ב' הלכה ב'.

[6] כתובות ה' ה'.

[7] עמ' 23.