על הקריאה ועל הדיבור [פרשת ויקרא]

על הקריאה ועל הדיבור [פרשת ויקרא]

זה פסוק הפתיחה של פרשתנו, ממנו נגזר שמה ושם הספר השלישי שבתורה:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה

וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו

מֵאֹהֶל מוֹעֵד

לֵאמֹר:[1]

רש"י בדרכו העדינה, חש בקפלי הפסוק, מבליט אותם, ודורש בהם:

'ויקרא אל משה' - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה. לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו' ג') 'וקרא זה אל זה'. אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כ"ג ד') 'ויקר אלהים אל בלעם'.

'ויקרא אל משה' - הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה? תלמוד לומר 'וידבר', לדבור היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט.

'אליו' - למעט את אהרן...

'מאהל מועד' - מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל. יכול מפני שהקול נמוך? תלמוד לומר 'את הקול' (שם), מהו הקול, הוא הקול המפורש בתהלים (כ"ט ד' - ה') 'קול ה' בכוח קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים'. אם כן למה נאמר מאהל מועד? מלמד שהיה הקול נפסק...

'לאמר' - צא ואמור להם דברי כבושים, בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמר (דברים ב טז) 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות, וידבר ה' אלי לאמר', אלי היה הדיבור.

דבר אחר: צא ואמור להם דברי והשיבני אם יקבלום, כמו שנאמר (שמות י"ט ח') 'וישב משה את דברי העם...'

ראו נא, כמה בחינות שונות מבחין רש"י - בעקבות מסורת החכמים - בדיבור:

א.    קריאה קודמת לדיבור.

ב.     לעיתים, קריאה של חיבה קודמת לדיבור, לעיתים הפניית תשומת לב ארעית.

ג.       הקריאה נשמעת על ידי הנמען, לא ידי האחרים.

ד.     יש דיבור, ויש הפסקות בין דיבור לדיבור.

ה.    תפקיד ההפסקה, לתת ריווח כדי להתבונן באשר דובר.

ו.       [פיתוח של ג'] הקריאה נשמעת על ידי הנמען, לא ידי העומד לצדו.

ז.      לדיבור יש קול. הקול ממוקד במקום הסגור בו מתרחש הדיבור.

ח.    לדיבור יש נמען, אך לעיתים הוא אמצעי למטרה ויש אחר שהוא היעד.

ט.    הדיבור, מזמין מענה.

בואו ונתמקד ונתבונן ברכיב הראשון. הדיבור, איננו רק פונקציונאלי, העברת מידע מהאני אל האחר. הוא מבוסס על ראיית האחר, הבנה למצבו, להפתעה שיש בפנייה אליו. כל פנייה היא חדירה אל רשותו, על דורשת הקדמה עדינה. הפניית תשומת לבו אל האחר הבא בשעריו, שינוי מצב תודעתו ממכונס לפתוח ולפותח. חכמים קראו כך, את מעשה מעיל הכהן הגדול:

וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, עַל שׁוּלָיו סָבִיב, וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב.

פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב.

וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ, וְלֹא יָמוּת.[2]

רבי חנניא בן חכינאי ורבי שמעון בן יוחאי, הלכו ללמוד תורה אצל רבי עקיבא בבני ברק. שהו שם שלוש עשרה שנה. רבי שמעון בר יוחאי התכתב עם משפחתו וידע מה בביתו, רבי חנינא לא התכתב, ולא ידע מה בביתו. שלחה לו אשתו של רבי חנינא ואמרה לו: 'ביתך בגרה, בוא והשיאה'. אמר לו רבי עקיבא: 'כל מי שיש לו בת בוגרת, ילך וישיאה'. ידע רבי חנינא מה הוא אומר, קם, נטל רשות והלך. רצה להיכנס לביתו, ומצא ששינו את מבנה הרחוב והוא לא יודע היכן ביתו. מה עשה? הלך וישב ליד באר המים, מקום שהנשים באות למלא דליים. שמע קול נערה אומרת: 'בת חנינא, מלאי כדך ועלי לך.' מה עשה? הלך אחריה עד שנכנסה לתוך ביתו. נכנס אחריה פתאום. לא הספיקה אשתו לראותו, עד שיצאה נשמתה. אמר לפניו: 'ריבונו של עולם! ענייה זו, זה שכרה לאחר שלוש עשרה שנה שהמתינה לי?!' באותה שעה חזרה נפשה לגופה.

אמר רבי שמעון בן יוחאי: ד' דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, אף אני איני אוהבן... והנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר לתוך ביתו של חבירו.

רב אמר: אל תכנס לעיר פתאום, ואל תכנוס לבית פתאום...

רבי יוחנן כשנכנס לשאול בשלומו של רבי חנינא היה מבעבע, על שום 'ונשמע קולו'.[3]

המעיל ופעמוניו פועלים, כמו הקריאה הקודמת לדיבור. הם מונעים את ה'פתאום', המחריד אדם מהתכנסותו בעצמו. הכהן הגדול, מהווה דגם וסמל להתנהגות. התלמוד מתאר התנהגות אנושית, בהתאמה לדגם הזה:

שנה אבימי בנו של רבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני [מאכל יקר] וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא.

אמר רבי אבהו: 'אבימי בני קיים מצוות כיבוד אב'.

חמשה בנים סמוכים היו לו לאבימי בחיי אביו, וכאשר בא רבי אבהו לבקרו ודפק בדלת, רץ אבימי לפתוח לו, וכל הדרך קרא 'כן כן' עד שהגיע.

יום אחד אמר רבי אבהו לאבימי בנו: 'השקני מים'. עד שהביא לו, נרדם רבי אבהו. רכן עליו אבימי עד שהתעורר. הסתייע הדבר, במשך הזמן שעבר עד שהעורר רבי אבהו, דרש אבימי את 'מזמור לאסף' [תהילים ע"ט].[4]

הקריאה 'כן, כן' שייכת לאשכול ההתנהגויות המכיל את הקריאה לפני הדיבור. זה 'דיבור' שלא בא להעביר אינפורמציה, אלא להרגיע, לשלול חרדה של כניסה לטריטוריה, או חרדה של זה הנכנס לטריטוריה זרה. כך גם ההמתנה בעת שנת האב, היא כיבוד הטריטוריה של התכנסות התודעה בזמן השינה, ואי כניסה ופציעה שלה.

הדיבור אל האחר, הוא מעשה רב משמעות. הדובר חודר אל עולם הנמען, מביא לו משהו זר לו. הזרות והאחרות הזאת, הם המעשירים ומרחיבים את עולמו. יש כאן פרדוקס אתי: אני פוגע באחר בפציעת עולמו, ועל ידי כך מעשיר ומיטיב עמו. אברהם יהושע השל, הפליא להתבונן כך בנבואה שהיא אב יחס השייך למושג הדיבור. הנה קטע אחד מיני רבים בו הוא מתאר כך את הדיבור שבנבואה:

כאשר אנו שואלים על הכרתם של הנביאים איננו מעוניינים רק בחיים הפנימיים שלהם, באמוציות וברפלקציות כפי שהן. אנו מעוניינים לחדש כקדם את עולמם: להתמלא באימה נוכח האבסורדיות של עולמם והתנגדותו לבוראו; לאבד את יציבותנו על גדת נהר גועש לפני קולו של אלוהים המפציר באדם לשוב אליו.[5]

זה מבט מהכיוון השני, מהכיוון של הנמען אל הדובר. יש התנגדות לדיבור, כי אם תדבר אלי הרי אתה פוצע את עצמיותי, את היותי. אבל יש גם כמיהה לדיבור, כיוון שרק פציעה שכזאת גואלת אותי מבדידותי, נותנת פשר וטעם לחיי. הקריאה שלפני הדיבור, היא האופן העדין בו מתמודדת האתיקה של הדיבור עם האבסורד הזה.

המשוררת האקספרסיוניסטית המופלאה - אלזה לסקר שילר, כתבה שיר היכול להוסיף מבט להתבוננות שלנו בקריאה ובדיבור:

שמע

בלילות אני שודדת

את שושני פיך,

ששום ריבונת לא תמצא משקה.

זו המחבקת אותך

גוזלת את הרטטים שבי,

אותם ציירתי סביב איברי גופך.

אני שולי הדרך שלך.

זו החוצה אותך

מדרדרת לתהום.

האם אתה חש את חיותי

בכל

כמו שולי שלמה רחוקה?

הדיבור בין האני לבין האתה, חותר לבלעדיות. כמו הדיבור של ריבונו של עולם, רק משה שומע אותו, לא ישראל ואף לא אהרון [סעיפים ג' וו' לעיל]. הדיבור הראוי הוא בשוליים, דיבור חוצה ופוצע מדרדר לתהום. כזה הוא הדיבור הבא אחרי קריאה, הנותן כבוד למרחב של העצמי של הנמען. המשוררת פונה לנמען שלה, מתוך ידיעה שדיבור עדין שבשוליים יכול להיתפס כדיבור רופף, לא קרוב, לא משמעותי. היא יודעת שהדיבור שלה אחר, ולכן היא שואלת - האם אתה חש את חיותי, בכל?' האם אתה מרגיש שזה דיבור 'רואה', העוטף אותך כולך, כמו שמלה?

---

[1] ויקרא א' א'.

[2] שמות כ"ח ל"ג - ל"ה.

[3] ויקרא רבה, כ"א ח' [מתורגם ומעובד].

[4] קידושין ל"א ע"א - ע"ב [מתורגם]. מזמור לאסף אותו דרש אבימי בזמן תנומת אביו, עוסק בביאת הגויים לירושלים: 'מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים'. זהו מזמור העוסק בכניסת האחר לטריטוריה שלי, כך היא הערת הישן, וכך הוא הדיבור כפי שכתבנו.  

[5] 'הנביאים' עמוד 27, בתרגומו של דרור בונדי.