על נדר נזירות ואינדיבידואליזם [פרשת נשוא]
פרשת נשוא - הארוכה בפרשיות התורה - היא פרשה של סדר. בכך היא ממשיכה את
פרשת במדבר, פרשת המפקד וסדרי המחנה. בפרשת נשוא מופיע המשך מפקד הכוהנים, שילוח
מהמחנה של מי שהוא אנטי - סדר [הצרוע הזב והטמא]. בסופה מופיעה פרשת קורבנות
הנשיאים ביום חנוכת המשכן, קרבן אחיד שהתורה מתארת מונה ומפרטת שוב ושוב, קרבן כל
נשיא ונשיא, כל שבט ושבט.
בתוך כל הסדר הזה, מופיעה סדרה של פרשיות אנטי - סדר: האשם, האישה הסוטה,
נדר הנזיר. בעוד שהאשם והאישה הסוטה מופיעים כדמויות שליליות, דמותו של הנזיר
מתעתעת: מצד אחד - דמות האדם השלם, מצד שני - המביא קרבן על שחטא בכך שהזיר עצמו
מהיין. בתום סדרת פרשות אלה מופיעה ברכת הכוהנים, בסופה - ברכת השלום 'וְיָשֵׂם לְךָ
שָׁלוֹם'.[1]
התבונות מערכתית בפרשה, בצמד הפרשות הפותחות את ספר במדבר ובספר במדבר
כולו, מובילה למסקנה הבאה: המערכת חייבת להיות מאוזנת. כל ערך שאיננו מלווה
בניגודו, עלול להיהפך לערך שלילי ומשחית. בואו ונתבונן בפרשת נדר הנזיר, נבחן את
משמעותה לאור המבט המערכתי הזה. רש"י מביא את דברי החכמים, שתהו על סמיכות
הפרשיות בין פרשת סוטה ובין פרשת הנזיר:
למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?
לומר לך,
שכל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן
היין
שהוא מביא לידי ניאוף.[2]
על פי התשובה הזאת, אפשר לצייר את הציור
הבא: הקיום מכיל שני צדדים - האחד: נהנתנות פרוצת גבולות, והשני - הינזרות
קיצונית. בתווך מצויה דרך האמצע, היא דרך החיים המאוזנת והמומלצת. הסוטה סטתה מדרך
האמצע לצד האחד, המעשה שלה יכול להוביל את הצופים והעדים אל שדה הנהנתנות הפרוצה.
לכן התגובה של הצופה צריכה להיות תנועה אל השדה השני, שדה ההינזרות. על פי הפרשנות
הזאת, לא ברור פשר כללי השיער של הנזיר, אף לא חוקי הטומאה החלים עליו:
כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר
עַל רֹאשׁוֹ, עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה, גַּדֵּל פֶּרַע
שְׂעַר רֹאשׁוֹ.
כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה', עַל נֶפֶשׁ מֵת
לֹא יָבֹא.
לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ
לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם, כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ.
כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא לַה'.[3]
כנראה שבשפה התנ"כית, מערך הקדושה נגזר האיסור לגעת בשיער. כמו כן,
הקדושה עומדת בסתירה לטומאה. ברצוני להוסיף מבט נוסף על המבט הזה. לעתים, תקופות
היסטוריות מאוחרות, מוסיפות פשרים חדשים למקורות קדומים. בשנות השישים של המאה
הקודמת, קמה בארצות הברית תנועת ההיפים. היתה זו תנועת מחאה, כנגד הבורגנות של דור
ההורים שלהם. סממני ההיכר ואורחות חייהם כללו: אלכוהול וסמים, שיער ארוך - לגברים
ולנשים - ופתיחות מינית גדולה. כל הסימנים האלה מצטרפים, לתמונת אנטי סדר חתרנית.
אם נתבונן על 'הנזיר היהודי' לאור התמונה ההיפית, נבחין בדמות מורכבת:
א. הנזיר היהודי כאדם ההיפי, 'תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל
רֹאשׁוֹ' ו'גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ'.
ב. בניגוד לאדם ההיפי, לנזיר היהודי אסור לשתות
אלכוהול, ובוואריאציה המודרנית - אסור לו לקחת סמים.
ג. בניגוד לנזיר הנוצרי, הנזיר היהודי לא מתנזר מיחסי
מין ומהבאת ילדים לעולם. מנגד - ככל האדם, אסורה עליו הפריצות המינית.
נראה כי התורה בנתה טיפוס היפי, עם גבולות. יש בו מרכיב של אנטי סדר, אך
גם מסגרת השומרת מכאוס מתוהו ומבוהו.
התבוננות במשנת החכמים, מוסיפה עוד רובד לאישיותו של הנזיר. כפי שעולה
כבר מן המקרא, יש זיקה בין נזיר ובין נדר. הנזירות, היא מקרה פרטי של הנדר. הנדר,
הוא מקרה מעניין בעולם ההלכתי. הוא שדה פרטי, החל רק על האדם הנודר. כך פותחת
המשנה את מסכת נדרים:
כל
כינויי נדרים כנדרים,
וחרמים כחרמים,
ושבועות כשבועות,
ונזירות כנזירות...
האומר לחברו:
'קונם', 'קונח' 'קונס' - הרי אלו כינויין לקרבן.
'חרק' 'חרך' 'חרף' - הרי אלו כינויים לחרם.
'נזיק' 'נזיח' 'פזיח' - הרי אלו כינויין לנזירות.
'שבותה' 'שקוקה' נדר במותא, הרי אלו כינויין
לשבועה.[4]
חכמי התלמוד נחלקו, ביחס למילים המוזרות האלה. רבי יוחנן אמר: 'לשון
אומות הן', כלומר שיבושי המילים העבריות בשפות הזרות.[5] ריש
לקיש אמר: 'לשון שבדו להם חכמים, להיות נודרים בהם.[6] אני
מציע פרשנות נוספת: המילים הללו אינן חלק מהשפה הרגילה, הן שפה פרטית של הדובר
אותן. הסוגיה של השפה הפרטית, הועלתה על ידי הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. כך -
בין השאר - הוא כותב בספרו 'חקירות פילוסופיות':
אדם יכול לעודד את עצמו, לצוות על עצמו,
לציית לעצמו, לגעור בעצמו, להעניש את עצמו, להציב שאלה ולהשיב עליה...
חוקר הצופה בו ומאזין לדיבורו, עשוי
להצליח לתרגם את שפתו לשפתנו...
... המילים בשפה הזאת אמורות להורות על מה
שרק הדובר יכול לדעת על תחושותיו הפרטיות, הבלתי אמצעיות. הזולת לא יוכל אפוא
להבין שפה זו.[7]
כמו המילים במשנה כך בשפה הפרטית, יש מנעד בין אי יכולת הבנה על ידי האחר
ובין האפשרות לתרגם מהשפה הפרטית לשפה הרגילה.
למה סימנו חכמים אפשרות של קיום שפה פרטית בשדה הנדר ובשדה הנזירות? מפני
שכל מהותו של הנדר ומהותה של הנזירות, הם עולמות אינדיבידואליים - פרטיים. קיומו של
הסדר החברתי המדיני והלאומי, חשוב עד מאוד. אבל חייבים לאזן אותו על ידי האנטי סדר
שהוא העולם הפרטי. העולם הפרטי איננו כופף את עצמו לחוק ולסדר, החוק והסדר מבוססים
על הכללת הפרטי. שאלא שאנטי סדר רדיקלי, הוא מסוכן לתרבות ולחברה. לכן בונה התורה
שבכתב ובעקבותיה החכמים, אנטי סדר מוגבל. הנה שתי דוגמאות, לשני סוגי האנטי סדר.
המשורר אלן גינסברג [1926-1997] היה ממשוררי התנועה ההיפית. ראו נא את שירו 'מסיבה
ראשונה אצל קן קינזי עם מלאכי הגיהינום:
לילה שחור צונן בעד עצי הסקוויה
מכוניות חונות בצל בחוץ
מאחורי השער, כוכבים עמומים
על העמק, אש בוערת מתוך
מרפסת צד וכמה נשמות תשושות
מתכופפות בז׳קטים שחורים מעור. בבית
העץ הענק, בשלוש לפנות בוקר,
נברשת צהובה. הרעשת רמקולי
היי-פיי רולינג סטונס ריי צ׳רלס החיפושיות
ג׳מפינג ג׳ו ג׳קסון ועשרים צעירים
רוקדים לרעד הרצפה, קצת
גראס בשירותים, נערות בטייץ
אדמדם, גבר שרירי אחד עורו חלקלק
מזיע רוקד שעות, פחיות בירה
מעוכות מטנפות את החצר, פסל של
מישהו תלוי מתנדנד מענף נחלים גבוה,
ילדים בשינה רכה במיטות הקומתיים
וארבע מכוניות משטרה חונות מחוץ לגדר
הצבועה, אורות אדומים מסתחררים בין העלים.
[8]
השיר מתאר מסיבה, ריקודים, שתיית אלכוהול [בירה] וסמים [גראס]. השעה -
שעת לילה מאוחרת [שלוש], שעה שבני תרבות עמלים ישנים בה. החבורה היא חבורת אנטי
סדר, אנטי התרבות הבורגנית. הילדים ישנים, הם לא חלק מההתרחשות הזאת, הם לא יכולים
להיות חלק ממנה. ההתרחשות היא גבולית מבחינה מוסרית ומשפטית, כפי שעולה מארבע
ניידות המשטרה החונות מחוץ לגדר הבית. זהו תיאור האנטי סדר פורץ הגבולות, הגבולות
אותם רוצה התורה לשמר.
אל מול שירו של אלן גינסברג, הרשו לי להניח שיר מספר שירי הראשון -
'כמעט'. הספר בנוי מפסוקי ספר בראשית, אל מול כל פסוק מופיע שיר:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים:
הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת
טוֹב וָרָע
וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם
מֵעֵץ הַחַיִּים
וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.
בגן השושנים בחרתי לי מקום
לא הרחק מעץ התאנה.
שם אשתול עצמי
ושערותי פרא יגדלו,
ושוב לא אתבושש,
להיות.
אל מול עץ הדעת ועץ החיים, ניצבים עץ התאנה [אחד מזיהויי עץ הדעת במשנת
החכמים], והכותב, החי, עץ החיים. הגן הוא גן השושנים, גן המשחקים בשכונת ילדותי.
גן של ילדים, הילדים הם חלק מההתרחשות - בניגוד לשירו של אלן גינסברג. השערות
גדלות פרא, כשער הנזיר, כשער ההיפי. האדם הוא עץ השדה, שתול, מחובר, מושרש.
אינני יודע אם אנשי האנטי סדר יקבלו את דגם הנזיר היהודי או העץ האנושי
שבגן השושנים. ייתכן שדגמים אלה מסמנים עבורם את אנשי הסדר, בורגנים מידי, מחוברים
מידי. בכל זאת, הבנת הצורך באנטי סדר מול הסדר, והבנת ההכרח באנטי סדר בגבולות
האפשר, הם אתגר לכל הכמה לחופש מתוך ובתוך מערכות של סדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה