על החופש ועל הדרור [פרשת בהר]
בפרשתנו מוצבת השמיטה, ולאחר שבע השמיטות - היובל. כך אומרת התורה ביחס
ליובל:
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה
וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל
יֹשְׁבֶיהָ
יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם
וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ
וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.[1]
המילה 'דרור' היא מילה נדירה בתורה, ככזאת - משכה את תשומת ליבם של
פרשנים והוגים. היא שייכת לאשכול המושגים המכיל 'חופש' ו'חירות', השאלה היא אם יש
בה תוספת ייחודית. נחמה ליבוביץ' הקדישה עיון מעיוניה למילה, ראשית דברינו -
בעקבות דבריה.
הרמב"ן מורה, הערך המוסף של 'דרור' ביחס ל'חופש' - הוא ה'נקיות'.
'נקי מעבדות' הוא האיש שראה דרור, מכאן שה'חופשי מעבדות', עדיין איננו נקי ממנה.
מוסיף עליו רבי אברהם בדרשי[2],
'נקיות', 'טהרה', 'העדר זיוף' 'ללא תערובת'.
חכמים הורו[3]:
'למה נקרא שמה ציפור דרור? מפני שדרה בבית כבשדה'. היכולת לא להשתעבד לדפוסים של
עצמך, להרגלים, היא ההופכת 'חופש' ל'דרור'. היא היוצרת נקיות וטהרה ביחס לשעבוד,
היא הופכת להגדרת זהות: אדם שאין בו זיוף, שלא מעורבים בו יסודות של אדם אחר ששולט
או ששלט בו.
אם אכן זאת הוראת המושג, מה פשר הציווי ' וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ
לְכָל יֹשְׁבֶיהָ'? הלא המדינה או הקהילה יכולות לקרוא חופש', להסיר את השעבוד
החיצוני, אך לא לקרוא 'דרור' הכרוך בתהליך היטהרות והתנקות פנימי?
הרבה מילים נכתבו במהלך הדורות, הבחינו בין העבדות החיצונית ובין העבדות
הפנימית. הנה למשל, דברי הראי"ה:
'ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל
מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר, וזה בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל, שרוחו
הוא מלא חירות. ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות היא אותה הרוח הנישאה,
שהאדם, וכן העם בכללו, מתרומם על ידה, להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית
של צלם אלהים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם
שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים
בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר, השולט עליו איזה שליטה שהיא,
בין שהיא גשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה וטוב.[4]
מכאן משתמע, שהיותך בן חורין - בן דרור על פי המילון שבנינו כאן, תלויה
בך בלבד ולא באחר או באחרים. אני חושב שזאת תמונה חלקית. אדם שבוי בסבך של הדימוי
העצמי שלו, אך לא פחות מכך - בסבך הדימוי שלו בעיני האחרים. קשה להשתחרר מהדימוי,
גם כאשר אין לו אחיזה במציאות. זה הרקע להוראת החכמים:
אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך
הראשונים',
אם הוא בן גרים, לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך',
שנאמר: (שמות כב) 'וגר לא תונה ולא תלחצנו'.
[5]
החובה המוטלת על הקהילה היא לא רק לשלח את המשועבדים לחופשי ביובל, אלא
גם לקרוא להם דרור. לא להעמיס עליהם דימויים, שאי אפשר להשתחרר מהם. בחברתנו,
לעיתים עוד בטרם ניטל החופש, כבר נוטלים את הדרור. השפה משתלחת, מטעמים שונים,
בונה דימויים הכובלים את האדם.
אמן ההגדרה - שפינוזה, הגדיר כך את החופש:
חופשי נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח
טבעו לבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, מוטב לומר כפוי, נקרא אותו
דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפועל בדרך קבועה ומסוימת.[6]
אם נתרגם את דבריו לשפת החובה המוסרית, הרי שיש כאן שתי חובות: חובה על
האדם לחתור לקיום הנובע מהכרח טבעו ולא כפוי על ידי האחר. חובה על האחר למזער עד
כדי לבטל מימד הקובע לאותו אדם להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת. כל אלה הגדרות
מופשטות, במציאות - במיוחד במציאות הוירטואלית היום, שהיא כל כך פרוצה כל כך חסרת
מעצורים וכל כך המונית, קשה לעמוד בנורמות האלה. הדימויים שמטיל ההמון על כל מי
שנלכד ברשתו הם כל כך כבדים. היטיב לתאר זאת המשורר הפולני צ'סלב מילוש:
הרף ממני
הרף ממני, רוח אופל.
אל תאמר שהנך האמת של ישותי
וכל חיי לא היו אלא הסתרת הרוע.
אני משביעך בשם רגעי האהבה הלא עצמית שלי,
גם אם מעטים היו.
אני משביעך בשם מה שעשיתי למען הזולת,
גם אם לא מתוך רצון שכולו טוב.
אל תייסרני בבוא שעת ניסיון.
עולי ימים, קדושים, שהעליתם את חייכם קרבן בקרב,
עזרו לי, בעל המום.
אחריות אלמוניות של רחמים אדירים,
מצילות האסירים מאחורי גדר התיל,
היו נא עמדי באוויר הלילה הזה.
פועלי הלב העז המתמודדים בשתיקה, שנים, עם יום הברזל,
העניקו את אור שמותיכם הנשכחים.
על דרך ההימנון אני קורא לכולכם ונזכר.
אם יכול אדם כמותכם
הרי שגם לי חלק בטבעו האמיתי של האדם.
כנגד רצוני נגעת בי.
כנגד רצוני אמורים דבריך, רוח אופל.[7]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה