על הסיבתיות [פרשת חוקת]

על הסיבתיות [פרשת חוקת]

פרשת חוקת, פותחת בפרשת פרה אדומה. פרה אדומה הפכה למושג ולסמל, לחוק שאין לו טעם. לקיחת אפר הפרה האדומה, כאמצעי לטיהור המת מטומאתו, מצטיירת כנעה על הציר שבין מעשה מאגי ובין חוק חסר סיבה ופשר. כך מספר המדרש:

שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: 'אותם דברים שאתם עושים, נראים כמין כשפים. מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה, ונוטלין אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו שתיים שלוש טיפין ואומרים לו: 'טהרת'.'

אמר לו: 'נכנסה בך רוח תזזית [שיגעון] מימיך?'

אמר לו: 'לאו.'

אמר לו: 'שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?'

אמר לו: 'הן.'

אמר לו: 'ומה אתם עושים לו?'

אמר לו: 'מביאין עיקרין [שורשי עשבים] ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליו מים - והיא בורחת.'

אמר לו: 'ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך. כך הרוח הזאת רוח טומאה היא, מזין עליה מי נדה והיא בורחת.'

לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: 'רבנו, לזה דחית בקש [בדברים של מה בכך], לנו מה אתה אומר?'

אמר להם: 'חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזרתו של מלך מלכי המלכים היא. אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי - 'זאת חוקת התורה'.'[1]

הגזרה, החוק ללא טעם וללא סיבה, יכול להצטייר כגחמה אקראית וכוחנית. ככזאת היא מעוררת התנגדות. אבל לעיתים המעשה ללא הסיבה הוא המעשה העמוק, שנובע לא ממערך גורמים אלא מהזהות. אם אני עושה דבר בגלל סיבה, הרי שגם אתה היית אמור לעשות את אותו המעשה. אבל אם אין לדבר סיבה, הוא נובע מכך שזאת אישיותי, זה אופיי. אני מציע לראות כך את גזרותיו של מלך מלכי המלכים.

אם נתבונן בעולם הידע שלנו, נמצא שהשאלה המצויה הנראית לנו הראויה מכל היא: 'למה?'. או - 'מאיפה אתה יודע?'

'המורה, למה צריך לרחוץ ידיים לפני האוכל?'

'כי הידיים מלוכלכות, יש עליהן חיידקים שיכולים לגרום למחלות.'

'אה, הבנתי.'

הכל בסדר.

'כי חכמים הורו על נטילת הידיים לפני האוכל.'

'אה, הבנתי.'

הכל בסדר.

התשובה תלוית הקשר וקהילה. היא עושה סדר, ומאפשרת לקבל את הצו.

'פעם ירושלים היתה מחולקת.'

'המורה, מאיפה אתה יודע?'

'הייתי ילד. ראיתי את זה. אני זוכר.'

'אה, הבנתי.'

הכל בסדר.

העדות משמשת כמו הסיבה. עושה סדר, אחריה נחה דעתו של התלמיד ואפשר להמשיך הלאה.

הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, חשף בחקירותיו שלא זה מצב העניינים:

מספרים לי למשל שמישהו טיפס על ההר הזה לפני שנים רבות. וכי חוקר אני תמיד בדבר מהימנותו של המספר והאם ההר הזה אמנם התקיים לפני שנים? ילד לומד שישנם מספרים מהימנים ובלתי מהימנים הרבה אחרי שהוא לומד את העובדות המסופרות לו. את העובדה שההר ההוא התקיים כבר מזמן אין הוא לומד כלל; כלומר השאלה האם זהו המצב כלל לא עולה. הוא בולע, כביכול, את המסקנה הזאת יחד עם מה שהוא לומד.[2]   

וויטגנשטיין טוען שלא רק שזה מצב העניינים, אלא שהכרח שכך יהיה. אם הילד יבקש סיבה ונימוק ומקור לכל מידע שיתן לו המורה ולכל הוראה של המורה, אי אפשר יהיה ללמד כלום ואי אפשר יהיה לנהל את חיי הכיתה.

כך כותב המשורר הפולני צ'סלב מילוש בשירו 'מופת':

ידידתי בת השמונים כותבת בספר זיכרונות:

'לא היו לי לא זמן ולא חשק לעגמות נפש.'

המופת הטוב שלה מחזק אותי.

נוצץ נהר הויליה, הירח במלואו,

מאחורי מעגן איגוד הספורט האקדמי

אנחנו מתנים אהבים, לא אחת ינחמני רגע זה,

הגם שרבו המרורים בקורות חיי.

לזמר ולרקד מול אדון עולם!

פשוט מפני שהתלונה לא תועיל כלום,

כמו שאומרת אירנה שלי, האמיצה, הבלתי מנוצחת.

במערך סיבתי, כשיש מרורים החיים אמורים להיות מלאים בעגמת נפש, בתלונות. אבל אפשר לחיות אחרת, מחוץ למערך הסיבתי, להיות אמיצים, בלתי מנוצחים, לתנות אהבים, לזמור ולרקוד. למה? ככה! כמו פרה אדומה. ללא טעם וללא סיבה.

---

[1] במדבר רבה. מתורגם.

[2] 'על הוודאות' 143. עמ' 43 בתרגום העברי.