פרשת בלק, על האמונה.

על האמונה [פרשת בלק]

פרשת בלק, מכילה את התמונה הרחוקה יותר מכל התמונות התנ"כיות מדרכו של עולם וממנהגו:

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם, וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל.

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?!

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי. לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.

וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם: הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה? וַיֹּאמֶר: לֹא.

האתון המדברת. מספרים שאיש אחד אמר לפרנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי: 'אתה איש חכם. אתה מאמין שהאתון פתחה את פיה ודיברה?' רוזנצווייג אמר לו: 'כשקוראים את פרשת בלק בשבת בבית הכנסת, אני מאמין.'

יש אומרים, שהיחס לכתבי הקודש איננו כלל יחס של אמונה או אי אמונה. כתבי הקודש באו ליצור נורמה מוסרית דתית, לא למסור עובדות שהתרחשו או לא התרחשו בעולם.

יש אומרים שהיחס לכתבי הקודש דומה ליחס לכל סיפור. אתה נכנס לתוכו ומתפקד בתוכו כקורא מבלי לשאול שאלות אמונה, כמו שאנחנו מתפקדים במציאות מבלי לשאול [בדרך כלל] האם אנחנו מאמינים שהיא קיימת. כך הם מסבירים את הסיפור על רוזנצווייג.

אני חושב שהמושג 'אמונה', מסמן אזור שהחושים אינם מדווחים עליו לתודעה, ובכך זאת אנחנו מחזיקים אותו כאמיתי, כמכונן את חיינו. ראו נא את הקטע המרתק הבא שכתב הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, כמובן - הוא נכתב לפני שהגיע האדם אל הירח:

מבוגר סיפר לילד שהוא היה על הירח. הילד מספר לי זאת, ואני אומר שזו היתה רק הלצה - האיש ההוא לא היה על הירח; אף אחד לא היה על הירח; הירח מצוי הרחק מאיתנו ואי אפשר לטפס עליו או לטוס אליו.

ואם עתה הילד עומד על כך: אולי בכל זאת ישנה דרך כלשהי להגיע לשם שאני פשוט איני מכיר וכו' - מה אוכל להשיב?

מה אוכל להשיב למבוגרים מאיזה שבט המאמינים שבני אדם מגיעים לפעמים לירח [אולי כך הם מפרשים את חלומותיהם] והמודים עם זאת שלא ניתן לטפס או לטוס לשם באמצעים רגילים?

ואולם ילד בדרך כלל לא יתמיד בהאמנה כזאת, וישתכנע במהרה במה שאנו אומרים לו ברצינות. [על הוודאות. סעיף 106].

ויטגנשטיין מצביע בחוכמה, על העובדה הבאה: האמונה היא מערכת סגורה, אין אפשרות להבקיע אותה על ידי הניסיון או הניסיון השלילי [אי אפשר ל...]. האם העובדה שהאדם אכן הגיע לירח שנים ספורות אחרי שויטגנשטיין כתב את אשר כתב משנה את המצב? את מעמדו של הקטע? הרי לכאורה מתברר שהוא טעה כשטען שאדם לא יכול להגיע לירח?

נראה שההיסטוריה דווקא בכך שהיא טופחת על פניו של ויטגנשטיין, מוכיחה את דבריו. גם ויטגנשטיין המתיימר לעמוד מחוץ למשחק האמונות, על הבסיס האיתן של איש המדע - גם הוא נמצא בבועת אמונה. בתוכה הוא מתפקד בביטחון, שאיננו מתערער על ידי הספק - אולי אני טועה?

למעשה יש שתי עמדות יסוד ביחס למציאות: האמון והספק. העמדה האחת אומרת הן למציאות, השניה מערערת עליה. המאמין הרדיקלי יאמר הן גם במקרה שהניסיון מורה אחרת. הספקן הרדיקלי יאמר לאו גם במקרה שהניסיון יורה שכן. אנחנו מנווטים את דרכנו בין שני הקטבים האלה, כל אחת ואחד ממקמים עצמם במקום אחר על הציר.

הנה שיחה שהתנהלה ביני ובין נכדי בן השש:

'סבא.'

'כן?'

'אני לא מאמין באמונות טפלות.'

'אה...'

'אני לא מאמין באמונות טפלות.'

'אתה מאמין שאדם הגיע לירח?'

'כן.'

'למה?'

'כי אני יודע שיש אסטרונאוטים.'

'אתה מאמין שהיו דינוזאורים?'

[חושב]

'כן ולא.'

'למה כן?'

'כי כולם אומרים שהיו.'

'אז למה לא?'

'כי אולי הם טועים...'

[מכאן - לא המשך השיחה אלא מחשבותי שלי].

האם אני מאמין שהאתון פתחה את פיה ודיברה?

כן ולא.

למה כן?

כי כתוב בתורה. כי אני עומד על רגלי במהלך כל קריאת התורה בחרדת קודש. כי העולה לתורה - לפעמים אני - מברך בעלותו את ברכת התורה.

למה לא?

כי אתונות לא מדברות.

טשרניחובסקי כתב את השיר 'אני מאמין'. היו שרצו שיהיה המנון המדינה. יש שרואים בו המנון של החילוניות:

אֲנִי מַאֲמִין / שאול טשרניחובסקי

שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;

לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד,

דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,

אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,

לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,

יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,

דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי

לֹא בֶּעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,

חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,

לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;

לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי

פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

הוא לא מאמין באלוהים, לא מאמין בתורה. אבל הוא מאמין: באדם, ברוחו, בחברות, בעתיד. כל אלה - החושים לא מדווחים עליהם, לעיתים הם מדווחים בהיפוך [למשל על רעת האדם]. אל מולם ניצב האמונה, מנגנון וודאות של האדם הנוצר בהתאם להקשר חייו, אך בידיו לתמוך בו ולחזקו או לפורר אותו ולהשתחרר ממנו.