על
הברית [פרשת נח]
אחרי
הטראומה הנוראה של המבול, כורת ריבונו של עולם ברית עם בני האדם. לחיזוקה, הוא
מורה על אות וסימן שתכליתם להזכיר לו את מחויבותו:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי
נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת
בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.
וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה
הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם
וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל
לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר.
וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר
בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל
הָאָרֶץ.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ: זֹאת אוֹת הַבְּרִית,
אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. [1]
התבוננות
בקטע, מעוררת פליאה. שוב ושוב ושוב, חוזר ריבונו של עולם על הדיבר: זאת הקשת, היא
אות לברית, היא תיראה כשאענן ענן, היא תזכיר לי את הברית. מה פשר החזרה המרובה
הזאת?
אפשר
לפענח את הקטע הזה באחת משתי דרכים: האחת - לתת פשר שונה לכל מופע, השניה - לקבל
שמדובר כאן בפשר זהה, ולתת פשר לעיקרון החזרה. רש"י - לדוגמה - נוטה לדרך
הראשונה. הוא מבחין בין דיבר תיאורטי, ובין הצבעה על הקשת הממשית. אני בוחר ללכת
בדרך השניה.
החזרה
על דבר אחד כמה פעמים, היא תופעה שתפשה את תודעתו של האדם מקדמת דנא. בואו ונתבונן
במושג החזרה. יוסף הפותר חלומות פרעה אומר:
וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם,
כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.[2]
החזרה
מופיעה גם כעקרון פדגוגי, השינון:
אמר ליה בר הי הי להלל:
מהו שכתוב: [מלאכי ג'] 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע,
בין עבד אלהים לאשר לא עבדו'? היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא
עבדו?
אמר לו:
עבדו ולא עבדו - שניהם צדיקים גמורים הם.
ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד.
אמר לו:
ומשום פעם אחת, קורא לו 'לא עבדו'?
אמר לו:
כן.
צא ולמד משוק של חמרים: עשר פרסות - בזוז, אחת עשרה
פרסות - בשני זוזים.[3]
בר
הי הי טוען שהתקבולת בין 'צדיק ורשע' לבין 'עובד אלוהים ו'אשר לא עבדו', מהווה ייתור
חסר פשר. הלל מורה לו כי יש טעם בחזרה. הדיבר השני עוסק בהבחנה שונה, בין עובד למי
שאינו עובד. העובד הוא החוזר ומשנן פרקו מאה ואחת פעמים, ה'לא עובד' הוא זה שחזר
רק מאה פעמים. בר הי הי תוהה על ערכה של החזרה המאה ואחת. הלל נותן דוגמה: החמר
גובה זוז למסע בן עשר פרסות, והפרסה הנוספת מכפילה את המחיר.
בדרך
הילוכו, הלל מדגים את חשיבות החזרה והשינון. הנה, החזרה בחלק השני של הפסוק שנדמתה
לבר הי הי כמיותרת, צופנת בחובה תובנה שונה וחדשה...
כל
אחד מהמקורות שהזכרתי, פותח פתח לפשר החזרה בדיבר על אות הברית - על הקשת. על פי
הראשון, באה כאן לידי ביטוי נחרצותו של ריבונו עולם לממש את הברית, לשמור על העולם
ועל האדם. כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.
על
פי השני, ריבונו של עולם נאבק עם עצמו להפנים את הברית, לכלוא כעסו. במאבק המידות
הזה, אינו דומה השונה פרקו כמה פעמים לשונה פרקו פעם אחת.
ברצוני
להציע לכם פשר נוסף לחזרה. גדול חכמי הנפש, פרויד, התמודד עם פרדוקס בנפש האדם.
מהצד האחד הוא אבחן כי העיקרון המוביל את הנפש הוא עיקרון העונג, התשוקה לטוב
הקיומי. מהצד השני, נפגעי טראומה חוזרים שוב ושוב בהקיץ ובחלום אל רגעי האימה
המפרקים. מדוע הנפש מובילה אותם לשם, והלא אלה מחוזות מייסרים ההפוכים לעונג?
לאור
הפרדוקס הזה, נתבונן שוב בפרשתנו. המבול הוא טראומתי, אבל הוא גם שפע חסר מידה. אם
ריבונו של עולם לא יחזור אליו כלל, הרי הוא לא יוריד גשם על הארץ. חובה לחזור
אליו, אבל באופן אחר. זה לא קל, ואולי אין בכך עונג. לחזור למחוז בו כשלת, בו אתה
משועבד לדפוס הרסני, בו עליך המלאכה ליצור גבולות חדשים - זה לא קל. אבל כנראה
שהתורה חולקת על עיקרון העונג ומעמידה במקומו את עיקרון האחריות ואת אחיו - עיקרון
המשמעות. לכן חוזר הדיבר שוב ושוב - לא אל המבול אלא אל הגבול החדש, המתמודד,
המנסה לבנות מערך יחסים אחר וחדש בין שמים לארץ. בואו ונתבונן בשיר משיריה של יונה
וולך, המוסיף עוד מימד לחקירתנו:
פעם שנייה הזדמנות שנייה
אין אלו רגשותי
אני אומרת לך שאין אלו רגשותי
אלו הם רגשותיו של מישהו אחר
אין אלו רגשות שלפני חיי
אין אלו רגשות של גלגול נשמותיי
אלו הם רגשות של מישהו אחר
הציור מקדים אז את הדיבור
הציור מקדים את הפרוש
מישהו עובר עכשיו בתוך חיי
שם עקבות על עקבותיי
משאיר סימנים בתוך חיי
משהו ריח טעם תחושה הרגשה
אין אלו חיי
אני מכירה אותם הרי אלו חיי
מישהו עובר בתוך חיי כבמבוא מפולש
אני אותו חש זה איננו המרגש שלי...[4]
החזרה
בפעם השנייה, יש בה ניכור. אם זעמתי וכעסתי ואני שב בזיכרוני אל הזעם ואל הכעס,
הרי שבלכתי שוב בשבילי הזמן ההם אני רואה שזה לא אני שאני הולך בתוכו. שהרי עצם
מצב ההיזכרות וההתבוננות הוא אחר ביחס למצב ההתפרצות שהיתה. וזה מה שמלמד אותנו
ריבונו של עולם, לשוב ולספר שוב ושוב על הנפילה וכך ליצור ניכור ביננו ובין מי
שהיינו כשנפלנו, וכך לבנות עולם חדש עם גבולות שלא יתנו לרוח ולמים להתפרץ ולהרוס.
כך בונים עולם מחדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה