על
הצחוקים [פרשת וירא]
סיפור
לידת יצחק, אפוף בצחוקים מצחוקים שונים. כך בפרשתנו:
וַתִּצְחַק שָׂרָה
בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה
שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?
הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ
כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן.
וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי,
כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא. כִּי צָחָקְתְּ.[1]
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר
יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק.
וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת
בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי, עִם יִצְחָק.[2]
כך
בפרשה הקודמת, הקובעת אף את שמו:
וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק,
וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים
שָׁנָה תֵּלֵד?
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל
יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת
לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ
לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.[3]
צחוק
ישמעאל נראה כצחוק אחר ביחס לצחוק אברהם וצחוק שרה. אפשר להבין כי לפחות בעיני
שרה, הוא צחוק רע המצדיק גרוש. באשר לפשר הצחוק הרע הזה, כדאי להוסיף עוד שלושה
צחוקים שיאפשרו לנו לפענח אותו. הראשון - צחוקו של יצחק:
...וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים
בְּעַד הַחַלּוֹן, וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.[4]
[בחטא העגל] וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ
עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.[5]
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים
וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ, וַיֹּאמֶר יוֹאָב: יָקֻמוּ.
...וַיַּחֲזִקוּ
אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ, וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו...[6]
כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר, כֵּן שְׂחֹק
הַכְּסִיל, וְגַם זֶה הָבֶל.[7]
התבוננות
בכל המופעים האלה, מעלה את השאלות הבאות:
א. מהו המכנה המשותף לכל סוגי הצחוק?
ב. מדוע חשוב לריבונו של עולם שאברהם צחק, עד כדי
קריאת שם הילד על שם הצחוק?
ג. מדוע חשוב לריבונו של עולם ששרה צחקה, עד כדי
התמקחות איתה אם צחקה או לא?
צחוק,
הוא תגובה פיסית מתפרצת בתגובה לאבחנה אינטלקטואלית לפער בין המציאות הרגילה,
האידיאה של המציאות, האופן בו אנחנו רגילים שהמציאות מתנהלת, ובין אירוע חריג. כך
מגיב אברהם למידע שהוא ושרה בגילם המתקדם - מציאות רגילה שמעבר לגיל הפוריות
עתידים לחבוק בן. כך מגיבה גם שרה, לדברי המלאך המבשר על הולדת בן תוך שנה. שרה
רואה את ישמעאל מצחק. לא צריך ללכת רחוק עד לפירוש רש"י המורה כי היא ראתה
אותו עובד עבודה זרה. די שראתה אותו כנער צוחק, אירוני, מודע לפערים בין המציאות
האוטופית והיפה שהמבוגרים מתארים, ובין המציאות העכורה שהוא מודע לה. זאת תכונה
שפוצעת את תמימות הילד, ולכן שרה רוצה לגרש אותו. אבימלך רואה את יצחק ורבקה
מצחקים. רש"י מורה כי ראה תשמיש המיטה. שוב, לא צריך להרחיק. די שראה אותם
תוך כדי משחק ארוטי. משחק בשניים, שונים, גבר ואישה, נמשכים זה לזה, נאבקים,
מלווים את משחק הגוף בחידודי לשון מפתים. הפער והמתח יוצרים את הצחוק במיטבו. אבנר
ויואב יוצרים משחק מלחמה אלים. שתי קבוצות, נאבקות, יש פער, יש מתח, יש כאן מרכיב
מרכזי של הצחוק. זה הבסיס לאחד מפירושיו של רש"י לישמעאל המצחק - שופך דמים.
שחוק הכסיל, הוא קול של צחוק, המופע החיצוני של הצחוק, אין בו את ברק החכמה המבינה
פער בין אידיאה לבין התרחשות. לכן הוא כקול הסיר - הסירה הקוצנית - הבוערת תחת
הסיר, בערה מהירה המתכלה ולא מספיקה לבשל את התבשיל.
בשיחה
בשפה הדתית, יש סכנה של אובדן הצחוק [וגם ההומור]. ריבונו של עולם הוא כל יכול,
'היפלא מה' דבר', לכן אין פער בין הרגיל ליוצא הדופן. ריבונו של עולם מורה שיהיה
לזוג הזקנים ילד - אז יהיה. אין פער מבחינת האינסוף בין לידת ילד לזוג צעיר ללידתו
לזוג זקן. אבל לריבונו של עולם חשוב, שהפלא יישאר. לכן הוא דורש לקרוא לילד 'יצחק'
על שם הצחוק, לא לבטל את הצחוק. לכן הוא לא מקבל את ההכחשה של שרה - 'לא צחקתי'
ומורה - 'צחקת', כי הצחוק לא רק יפה לבריאות אלא הכרחי לקיום המלא מול עולם הנוהג
כמנהגו ולעיתים נדירות חורג ממנו.
בואו
ונתבונן בהקשר הזה, בשני שירים של המשורר פאול צלאן:
א
עולם שיש לגמגמו
שם אהיה מי שהיה
אורח, שם
שחומה מזיעה אותו מטה
בעוד שפצע מלקק אותה מעלה.
ב
נדחק בהלוך השיגעון
בידי פלוני שקרא בספר:
צרבת ושחין, שחין וצרבת,
לבוא אל פישוק השינה, הו אי פעם.
את
העולם צריך לגמגם, כי אין בו רצף. וכשאין רצף - יש פערים, וזה מקור הצחוק והומור.
עולם ללא רצף דורש חומת מגן, כי הפערים הם פצעים והם עלולים לכאב ולסבל ולזיהום.
הפער בין סבל לצחוק הוא קטן - לא בכדי בתקופות של שיעבוד הסטירה פורחת. בעולם
מגומגם הולכים בהילוך של שיגעון, כי אין סדר ואין תבונה - וצריך להיות חכם גדול
ולא כסיל כדי להבין זאת, ויש חולאים גדולים וקטנים וצורבים, ורק בפישוק השינה
הגואלת מהמציאות בחלום - מצליחים לעבור את התהום. או שצוחקים עליה. רבי נחמן
מברסלב הוא שמול השאלות הלא פתורות שמציבה המציאות אפשר או לקפוץ על פני התהום שהן
פוערות, או לשתוק, או לשיר. פרשתנו מורה שיש עוד דרך - לצחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה