על
הפער הנסבל [פרשת תולדות]
כמה
תמיהות סובבות סביב פרשת ההטעיה הגדולה שהטעו רבקה ויעקב את יצחק:
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו
מֵרְאֹת, וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי. וַיֹּאמֶר
אֵלָיו: הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי
יוֹם מוֹתִי.
וְעַתָּה, שָׂא נָא כֵלֶיךָ - תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ,
וְצֵא הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי צָיִד.
וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה
לִּי וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.
וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו
בְּנוֹ. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד, לְהָבִיא.
וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר: הִנֵּה
שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:
הָבִיאָה לִּי צַיִד, וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה,
וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי.
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה
אֹתָךְ.
לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן, וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי
עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב.
וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ
לִפְנֵי מוֹתוֹ.[1]
אמנם
יצחק לא רואה, אבל - האם הוא לא מבחין בין טעם של ציד [אייל, צבי...] לבין טעם של
עז?!
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו
אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.
אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ,
וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה.
וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי, אַךְ
שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח לִי.
וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ, וַתַּעַשׂ
אִמּוֹ מַטְעַמִּים, כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו.
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל,
הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.
וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל
יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו.
וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר
עָשָׂתָה, בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.[2]
הבעיה
שיעקב מעלה היא בעיית אמת. הוא חלק ואחיו שעיר. הפתרון - תמוה. איך יתבלבל יצחק
במישוש בין שערות אדם לעור עיזים?! מה היא חשבה? איך זה עבד?
וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר: אָבִי. וַיֹּאמֶר:
הִנֶּנִּי. מִי אַתָּה בְּנִי?
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ,
עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קוּם נָא, שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי, בַּעֲבוּר
תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ: מַה זֶּה מִהַרְתָּ
לִמְצֹא בְּנִי? וַיֹּאמֶר: כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ
בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא.
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ,
וַיֹּאמֶר: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
וְלֹא הִכִּירוֹ, כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו
אָחִיו שְׂעִרֹת, וַיְבָרְכֵהוּ.
וַיֹּאמֶר: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו? וַיֹּאמֶר:
אָנִי.
וַיֹּאמֶר: הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי,
לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי. וַיַּגֶּשׁ לוֹ, וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה
לִּי בְּנִי.
וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו
וַיְבָרֲכֵהוּ, וַיֹּאמֶר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'.[3]
מה
קורה כאן? הרי יצחק מבחין שהקול קול יעקב, איך הוא טועה?!
אמנם
יש גישושים, לבטים, בקשה להתקרב, אבל במבחן התוצאה הוא נכשל באופן לא מובן.
המכנה
המשותף לשלושת המקרים המרכיבים את ההטעיה - יש פער בין ההתאמה ובין אי ההתאמה,
והפער לא מספיק כדי שתודעתו של יצחק תתעורר והוא יבין שהוא טועה. למתבונן מבחוץ
נראה שהפער מספיק, לא ייתכן שאדם יחשוב שתבשיל עיזים הוא תבשיל צבי, שעור עיזים
הוא ידי אדם שעירות, שייתכן שלמרות שהקול קול יעקב זה עשיו. אבל לאדם הנמצא בתוך
ההתרחשות - יצחק, הפער לא מספיק. למה? אחת משתיים: או מפני שיש ליצחק רצון - גלוי
או סמוי - להיות מוטעה, לברך את יעקב ולא את עשיו. או - גם אם אין לו רצון שכזה,
מכיוון שהוא מצפה שהאיש יהיה עשיו - בניגוד לקורא - הרי שהפער לא מספיק לעורר ספק
אמיתי.
האדם
הוא יצור תבוני, התבונה היא כלי לשיקול הדעת. אבל הכלי הזה רחוק מלהיות מושלם. הוא
עלול לטעויות, לעיתים טעויות מביכות. התובנה הזאת היא הנחת היסוד להטעיות מכוונות.
הנה עוד דוגמה:
וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן, וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם
מֶרְכָּבָה וְסֻסִים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו.
וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ
הַשָּׁעַר, וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט,
וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר: אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה? וַיֹּאמֶר: מֵאַחַד
שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם: רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים
וּנְכֹחִים, וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ.
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם: מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ,
וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט, וְהִצְדַּקְתִּיו.
וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ, וְשָׁלַח
אֶת יָדוֹ, וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ.
וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי
יִשְׂרָאֵל.[4]
אבשלום
גונב את לב אנשי ישראל. איך הוא עושה זאת? אילו היה מכריז: אני רוצה להיות המלך,
היה הפער בין המציאות בה דוד הוא המלך ובין רצונו גדול מידי. העם היה מתנגד. הוא
יוצר סדרת פערים קטנים יותר, המצטרפת לגניבת הלב.
א. הוא עושה לו מרכבה וסוסים וחמישים איש רצים
לפניו. לא מגדיר עצמו כמלך, אך נוהג מנהג המתאים למלך.
ב. הוא שואל את הבא - מאיזה עיר אתה? יוצר תחושה
שהוא מתעניין, רואה את האיש. הוא לא המלך, אבל אם היה המלך מתעניין בי כך...
ג. הוא אומר לאיש שדבריו טובים ונכוחים. למרות שבמציאות
לא תמיד זה כך. האיש נמשך אל דברי החנופה האלה ואז...
ד. אבשלום אומר לו שאין שומע לו מאת המלך. כך הוא
מרחיק את האיש - בלבו - מהמלך האמיתי, מדוד, מקרב אותו אליו. אבל הוא הרי כבר קודם
לכן היטה את המציאות - במעט - לכך שהוא המלך...
ה. אבשלום מביע במפורש משאלה להיות שופט. עכשיו, לב
האיש מוכן לכך. ושופט - זה לא מלך, לזה לא צריך להתנגד. אבל המלך - הוא שופט, וכך
בבלי דעת מתקרב לב האיש לאפשרות שאבשלום הוא... המלך.
ו. האיש מתכונן להשתחוות לאבשלום, שהרי הוא כבר הוטה
לחשוב שאבשלום הוא המלך. אבשלום שובר את הפרדיגמה, מחזיק בו לבל ישתחווה ונושק לו.
זה נעים. לא מפחיד - כמו לבוא אל המלך, והלב נמשך לכך, אבל ההטעיות הקודמות כבר
פועלות ובלב המטולטל לכאן ולכאן נוצר החלל הפנוי המתאים לרצון - הלוואי שהוא יהיה
המלך..
זאת
חכמת ההטיה. קצת, מעט, לא הרבה, לא הרבה מידי.
אליס
מונרו, הסופרת הקנדית כלת פרס נובל, היא אלופת העולם בתיאור תנודות קלות של הנפש.
הנה כך היא מתארת זוג היוצא מביתו בקנדה לטיול בארצות הברית:
אנדרו ואני הרכבנו משקפי שמש ויצאנו לדרך, על גשר
ליונז גייט ודרך הרובע הראשי בוונקובר. השלנו מעלינו את הבית, את השכונה, את העיר,
ובנקודת המעבר בין וושינגטון לקולומביה הבריטית - הארץ. חצינו את ארצות הברית
מזרחה במסלול הצפוני ביותר בכוונה לחצות חזרה לקנדה בסרניה, אונטריו. אני לא יודעת
אם בחרנו במסלול הזה משום שהכביש הטרנס קנדי עוד לא היה גמור באותה עת, או אם רק
רצינו תחושה של נסיעה בארץ זרה, זרה אך מעט - הקמצוץ הנוסף הזה של עניין והרפתקה.[5]
יש
נימוק רציונאלי - הכביש האחר עוד לא גמור, אבל יש נימוק של רצון להוסיף קמצוץ - לא
יותר - של עניין והרפתקה. להרגיש נסיעה בארץ זרה, אבל רק מעט זרה. כאלה אנחנו,
מטים את הלב - לטוב או למוטב - בקטנה. את זה אפשר להכיל, מבלי שתטולטל התודעה. כך
גנב אבשלום את לב העם, כך נגנב לבו של יצחק. אם רוצים לשמור על שיקול דעת ופיקחון,
צריך להיזהר מהפערים הקטנים, לא מהגדולים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה