על
החולי ועל הרוע [פרשת מצורע]
פרשת
מצורע עוסקת במחלות מכוערות, הצרעת והזיבה. על פניו, תמונת העולם המגולמת בה,
רחוקה עד מאוד מתמונת האדם המודרני. ראשית, בתמונת העולם התנ"כית, שתי המחלות
האלה הן פרקים בתורת הטומאה. המוות מטמא, וחולאים רעים מטמאים. ה'טומאה' - ההפכית
ל'קדושה' - היא איכות העוברת מטמא למטומא.
איכות שלילית, שאיננה חלק מתמונת העולם המודרנית. שנית, המצורע מחויב לצאת אל מחוץ
למחנה. הוא יושב שם מבודד, עד אשר יתרפא. הסנקציה על החולה גם היא זרה לאדם
המודרני, לא רק לאדם המודרני - גם לחכמים. כנראה שחכמים לא יכלו להכיל את הענישה
של החולה, ועל כן יצרו זיקה עמוקה בין החולי ובין החטא. המצורע נענש על עוון לשון
הרע, וכאן כבר אפשר להבין את סנקציית ההרחקה.
במבט
משוחרר מדעות קדומות, הפער בין תמונות העולם - זו של כתבי הקודש וזו של האדם
המודרני - איננו גדול כל כך. אמנם 'טומאה' איננה חלק משפת המדע המודרני, אך
האפשרות להעביר את המחלה על ידי הדבקה - כן. עולם החיידקים המזהמים ומעבירים את
הזיהום הלאה, מהווה תמונה דומה בחלקה לתמונת הטומאה. הבידוד הנגזר מטעמים רפואיים
ומדעיים על החולה במחלה זיהומית, מקרב אף הוא בין התמונות. אני רוצה ללכת רחוק
יותר, בחיפוש פשר קיומי לאיש המאה העשרים ואחת - בפרשת הצרעת והזיבה.
הצרעת
והזיבה הן מחלות בהן הגוף מאבד את שלמותו. נגע פושה בעור, מכלה אותו, הולך ומתפשט.
רירים רעים זולגים, משחיתים את הצורה וגורמים לכאב. הטיפול המקראי בצרעת איננו
כולל תרופה - שלא היתה ידועה - אלא שימת גבולות. השאלה ששואל הכוהן היא האם הנגע
מתפשט, נעצר או קטן. בתמונת העולם הקדומה, יש קרבה גדולה בין מחלות כאלה ובין
הרוע. הרוע איננו רק מניע כוחני לפגוע באחר, הרוע הוא גם טשטוש ואובדן גבולות.
הגבול בין הטריטוריה שלי לטריטוריה שלך, בין האני ובין האתה.
הרמב"ם
בפרק השני של 'מורה נבוכים', תוהה איך ייתכן שהעונש על חטא האדם היה הדעת? הלא
הדעת היא המגדירה את האדם כאדם? תשובתו - הדעת המגדירה את האדם כאדם, היא היכולת
להבחין בין אמת לשקר. העונש היה שנוספה לו היכולת לעסוק בטוב וברע ['עץ הדעת טוב
ורע']. טוב ורע שייכים למפורסמות, כלומר - מה שאני חושב לטוב אתה חושב לרע ולהפך.
הגבולות בתחום האתיקה מטושטשים, היחסיות מפרקת גם אותם. זאת מחלה, כמו צרעת וכמו
זיבה. לא בכדי מורה הרמב"ם בשמונה פרקים ובהלכות דעות, שחולי הנפש - לא
כהוראתו אצלנו אלא כהשחתה המוסרית - הוא כחולי הגוף. גם רפואתו של חולי הנפש צריכה
להיות דומה. על הרופא להחזיר את הגוף הזולג והמתפורר לגבולותיו, לשקם את הגבולות
על ידי השבת האיזונים. הרוע קיים בכל אחת ואחד מאיתנו, יצר לבנו כבני אדם רע
מנעוריו. השאלה המוסרית איננה איך עוקרים את הרוע, אלא איך שמים לו גבולות. הכעס,
הקנאה ואפילו השנאה הם מטבע האדם, אסור לנו להתכחש להם ולא לנסות לעקור אותם. צריך
לדעת לנהל אותם, לשים גבולות, לאזן אותם עם ערכים הפוכים של חן חסד חמלה ואהבה.
חנה
ארנדט כתבה ספר שנוי במחלוקת על משפט אייכמן. היא הגדירה את הרוע שהתגלה שם
כ'בנליות של הרוע'. רבים כעסו עליה. רוע הוא רוע, והבנליות מפחיתה מערכו ומהאחריות
שיש ליטול עליו. לי נראה כי טעו המבקרים, לא הבינו את טענתה ולא את הנגזרות
המוסריות ותובעות האחריות ממנה. הטענה הגלומה במושג הבנאליות של הרוע, היא זו:
הרוע מופיע כנגע, כזיבה וצרעת מצומצמות, שהתגובה אליהן נוטה להיות מזעור עד כדי
התעלמות. 'זה כלום', 'זה יעבור', 'אין לי זמן להתעסק עם זה'. אבל התכונה של הנגעים
המוסריים היא התפשטות, פריצת הגבולות, המציאות נרקבת והאדם מאבד את היכולת לאחוז
בה ולשנותה. לא מדובר בשטן הרוצה להרוס, אלא באיש האפור שלא ידע לשים גבולות,
לקרוא 'טמא', להרחיק מהמחנה. המשורר האהוב עלי צ'סלב מילוש, כותב שיר שכותרתו
'בוורשה', הוא מציין שהשיר נכתב בקרקוב ב1945:
מה מעשיך, המשורר, על חורבות
כנסיית יוחנן הקדוש
ביום אביבי, חמים זה?
במה אתה מהרהר כאן, במקום שהרוח
הנושבת מהוויסלה מפזרת
אבק אדום של עיי חורבות?
נשבעת כי לעולם לא תהיה
כנשים המקוננות.
נשבעת כי לעולם לא תיגע
בפצעי עמך הגדולים,
כדי לא לקדשם
בזו הקדושה הארורה שפוקדת
דורי דורות של צאצאים.
אבל הבכי הזה של אנטיגונה
המבקשת את אחיה,
הרי זה באמת יותר
ממה שאפשר לשאת. והלב -
אבן שבה כלואה,
כרמש, האהבה האפלה
לאומללה באדמות.
לא כך רציתי לאהוב,
לא זו היתה כוונתי.
לא כך רציתי לרחם,
לא זו היתה כוונתי.
נוצת עמי קלה
מנוצת הדבשון. משא זה
לא לפי כוחי הוא.
איך אוכל לחיות בארץ זו,
שבה נתקלת רגל ופוגעת בעצמות
של הקרובים ביותר אשר לא הובאו לקבורה?
אני שומע קולות, רואה חיוכים, איני יכול
לכתוב דבר, כי חמש ידיים
אוחזות בעטי
ומצוות עלי לכתוב את תולדותיהן,
תולדות חייהן ומותן.
הלכך נוצרתי?
לחיות עם המקוננות?
אני רוצה לקלס הילולות,
את גני השעשועים שבסודם,
הביאני שקספיר. הניחו
למשוררים רגע של שמחה,
פן יאבד עולמכם.
טרוף הוא לחיות כך, בלי חיוך
ולחזור על מילים שתיים
המופנות אליכם, המתים,
אליכם, שראויים הייתם
כי יפלו בחלקכם שמחת
המעשים, המחשבות והגוף, השירה, המשתה,
שתי מילים שנצלו:
אמת וצדק.
כמו
הרמב"ם, כך גם צ'סלב - הם לא רוצים לחיות כך. השדה האתי הוא שדה עכור, שדה של
נגעים וזיבות. 'טרוף הוא לחיות כך' - אבל אין ברירה. אל מול הסחי והמאוס הזה, יש
רק דרך אחת: להציב ערכים, לגדור להם גדרות והגדרות, לחתור להשיג מושגים שכאלה - 'צדק'
ו'אמת'. רק כך יופרד שדה העצמות היבשות משדה החיים, רק על ידי הגבול. זאת תורת
המצורע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה