על
הנתק [פרשת מצורע]
אחד
מנגעי הצרעת, הוא ה'נתק':
וְאִישׁ
אוֹ אִשָּׁה
כִּי
יִהְיֶה בוֹ נָגַע
בְּרֹאשׁ
אוֹ
בְזָקָן.
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע
וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר
וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק
וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן
נֶתֶק הוּא
צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא.[1]
מדוע
נקרא הנגע הזה 'נתק'? יש אומרים כי השיער הטבעי בנגע התנתק, יש אומרים שהעור בנגע
מתנתק, ויש אומרים שהאדם מגרד ומנסה לנתק את הנגע. יהא אשר יהא הפירוש המדויק,
ה'נתק' הוא ההפך מה'קשר'.
בואו
ונתבונן במושג ה'נתק' והיפוכו - ה'קשר', האחד מלמד על השני. כאשר באו מרגלי יהושע
לרחב, היא מגלה אהדה כלפיהם. בתום הביקור, מתפתחת ביניהם השיחה הבאה:
וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי
עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת
אֱמֶת.
וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת
אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת.
וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים: נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם
לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ
וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת.
וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ
בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת.
וַתֹּאמֶר לָהֶם: הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ
בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר
תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם.
וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים: נְקִיִּם אֲנַחְנוּ
מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ.
הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת
חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת
אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ
הַבָּיְתָה.
וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה
דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ
בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ.
וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם
מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ.
וַתֹּאמֶר: כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא. וַתְּשַׁלְּחֵם
וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן.[2]
סימן
החיים, הוא החוט הקשור. לחוט קורא מחבר הספר - 'תקווה'. 'קשר' הוא 'תקווה', 'נתק'
הוא 'בדידות' ו'ייאוש' ו'נגע'.
בלשון
החכמים, יש ביטוי לקשר פוטנציאלי, 'זיקה'. ה'זיקה' היא שייכות, כגון בין אישה ליבמה.
גם בעברית המודרנית, ה'זיקה' היא קשר עדין, שני הקטבים לא ממש קשורים זה לזה, ובכל
זאת...
חכמים
קראו לכוכב השביט - 'זיקין', כנראה מכאן התגלגל ה'זיקוק' ו'זיקוקי די נור'. זנב
השביט יוצר קו של אור, עובר נראה ונעלם. הקו הוא המחבר בין שתי הנקודות, והיפוכו
הוא ה'נתק'. ה'מנותק' הוא המבודד, כך גם המצורע שלנו היושב בדד מחוץ למחנה.
הבדידות, היא מגפת הדור שלנו. כל כך הרבה אנשים בודדים יש בעולם. יש אנשים שלא זכו
להצטרפות לאחר, יש שזכו להצטרפות והיא התנתקה. יש החיים ב'קשר' פורמאלי, אבל הקשר
חלול ולמעשה הם בודדים. בעולם בו התקשורת כל כך מפותחת - טלפונים בלי חוטים, רשתות
המחברות את הכל אל הכל - וכל כך הרבה נתקים, ובדידודיות... הנה מה שכותבת המשוררת
אווה קלפי, על הבדידות:
מה בוקע ממני מתוך בדידותי:
נפש של רס"ר.
הבוקר ציוותי על הלחם:
'אסור להעלות פה עובש.'
אתמול צעקתי על הכירה: 'תתחילי לעבוד!'
וכשאני הולכת לקחת יין, קולי נישא:
''נחשים, הסתלקו, בעלת הבית יורדת למרתף.'
בשבת התחצפתי לקרפדתי בסאונה:
'מי אמר לך להשאיר את קרום-השחייה מתחת לרגלי
היחפה?'
אנושיות בסיסית?
לא יכול להיות.
אסור שכך יהיה.[3]
אחד
מביטויי הקשר, הוא הדיבור. כשיש נתק, אין דיבור. אבל האדם חייב לדבר, האדם - על פי
אריסטו - הוא החיה המדברת. לכן כשיש נתק, מתפתחת פתולוגיה של דיבור. דיבור לאשר
אין פשר לדיבור אליו. וזה לא אנושי. זה לא יכול להיות. אסור שכך יהיה. אסור שיהיה
נתק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה