על חשיבותו של האחר

על חשיבותו של האחר [פרשת בהעלותך]

בפרשתנו מופיעה פרשה קטנה, עמומה ומסתורית:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה:

'נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם.

לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל'.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו:

'לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ'.

וַיֹּאמֶר:

אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם.

וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ'.

                                                                                  [במדבר י' כ"ט - ל"ב]

שלוש שאלות עולות למקרא הפסוקים האלה:

א.    מיהו 'חובב בן רעואל חותן משה'? הרי אנחנו יודעים שיתרו הוא חותן משה?

ב.     מה פשר הביטוי 'והיית לנו לעינים'? האם הבקשה היא שיהיה מורה דרך? והרי - על פי המסופר בתורה - עמוד האש והענן ממלאים תפקיד זה?

ג.       חובב מסרב לבקשת משה, משה חוזר ומפציר בו. האם בסופו של דבר הוא נענה לו או לא?

אפשר לומר שחובב הוא חותן משה, ואפשר לומר שרעואל הוא חותן משה. אם חובב הוא חותן משה, הרי או שזה סיפור שונה מהסיפור בספר שמות בו יתרו הוא חותן משה, או שחובב הוא יתרו. אם חובב הוא יתרו, מה הוא עושה במדבר עם ישראל? הרי על פי הסיפור בספר שמות יתרו שב למקומו? [שמות י"ח כ"ז]. עם רעואל הוא חותן משה, הרי שהקושיה גוברת. מה יתרונו של הגיס חובב? מדוע משה רוצה שיישאר איתם? יש שפירשו ש'חותן' כאן איננו אבי אשתו, אלא 'מחותן', ומדובר באח של ציפורה. אם כך, שוב נפתחות כמה פרשנויות, והדמות נותרת נעלמת ומסתורית. נראה שהתורה בחרה בתיאור עמום, המשרה על הקורא אי וודאות רוטטת.

אדלג לרגע על השאלה השנייה, אפנה לשלישית. התורה השאירה את השאלה פתוחה. יש אפשרות אחת שחובב נענה בחיוב לבקשה החוזרת של משה, יש אפשרות שנייה שהוא שב וסירב. כשם שביחס לזיהוי של חובב יש עמימות וחוסר וודאות, כך גם ביחס לעלילה. יש שתי אפשרויות, ואי אפשר להכריע ביניהן.

מכאן נחזור לשאלה השניה. לא נראה לי שהכוונה בבית 'והיית לנו לעיניים' היא והיית לנו מורה דרך. הפסוק מזכיר לי פסוק אחר, המורה על היחס בין אהרון ובין משה:

וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם

וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה

וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים [שמות ד' ט"ז].

אפשר לומר שהמושג 'פה' כאן הוא דימוי, הוא מסמן את הדובר. אהרון יהיה הדובר של משה. אבל אפשר לומר, כי המובן המדויק של המטפורה הוא שלמשה יהיו שני פיות: הפה האחד שלו, הפה השני של אהרון. יש פער בין שני הפיות, הראשון מגמגם והשני רהוט. הפער הזה, יוצר את החשיבות של קיום הפה השני. על משקל זה: מה שברור ביחס לחובב, שהוא אחר, איננו מבני ישראל. הוא רואה את המציאות קצת אחרת מהם. האחרות הזאת, המעטה, היא המשאב עבור ישראל. כשיש מישהו שרואה את המציאות קצת אחרת ממך, הוא המאפשר לך לא להתקבע בנקודת המבט והראות שלך. שני המבטים יוצרים קצת טשטוש, אי בהירות, מבט אחד הוא פשוט וצלול יותר. אבל הריבוי המטשטש מחייב התבוננות וחשיבה - וזה יתרון גדול. הדמות המטושטשת - חובב, שסיפורה מטושטש - האם נשאר או לא - מהווה עין אחרת המטשטשת את המבט של ישראל ומשה, מכריחה אותם לחשוב. כך אפשר לבאר גם עוד ביטוי שבתורה:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים:

'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'.

וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם

וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ

וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה

הוּא שְׁמוֹ.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה

וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם

וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה

וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'.         [בראשית ב' י"ח - כ']

הביטוי 'עזר כנגדו' מכיל סתירה, אם 'עזר' - לא 'כנגדו', ואם 'כנגדו' - לא 'עזר'. רש"י בעקבות החכמים מפצל את הביטוי ומורה: 'זכה - עזר, לא זכה - כנגדו'. אפשר להחזיק את שני קצות הסותר, להורות כי היות החברה או החבר 'כנגדו', מבקרים ומורים על אפשרויות אחרות, היא היות ה'עזר'. גם את האפשרות השנייה אפשר להבין באחת משתי דרכים. הן תתבארנה בסיפור החברות הגדול שבתלמוד:

יום אחד, היה רבי יוחנן שוחה בירדן.

ראה אותו ריש לקיש [שבאותה העת היה ראש הגזלנים] וקפץ לירדן אחריו.

אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: 'חילך לאורייתא!'

אמר לו ריש לקיש לרבי יוחנן: 'יופייך לנשים!'

אמר לו רבי יוחנן: 'אם חזרת בך, אתן לך את אחותי שהיא יפה ממני.'

קיבל עליו ריש לקיש.

רצה ריש לקיש לחזור לגדה ולהביא בגדיו - ולא הצליח לחזור [שכשקיבל עליו עול תורה - תשש כוחו (רש"י)].

לימד רבי יוחנן את ריש לקיש מקרא ומשנה, ועשאו אדם גדול.

יום אחד חלקו בבית המדרש:

'הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר

מאימתי מקבלין טומאה?  

משעת גמר מלאכתן.

ומאימתי גמר מלאכתן?

רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן,

ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים.

אמר רבי יוחנן לריש לקיש:

ליסטים [שודד] מבין בליסטיות [כלי הנשק ששמשו אותו].

אמר לו: 'ומה הועלת לי? שם - בליסטיות - קראו לי 'רבי', וכאן - בבית המדרש - קוראים לי 'רבי'.'

אמר לו רבי יוחנן: 'הועלתי לך בכך שקרבתי אותך לשכינה'.

חלשה דעתו של רבי יוחנן [מהמריבה]

נחלש ריש לקיש וחלה.

...נחה נפשו של ריש לקיש [מת].

והיה מצטער רבי יוחנן אחריו מאוד.

אמרו חכמים:

'מי ילך ליישב את דעתו של רבי יוחנן?

ילך רבי אלעזר בן פדת, שמחדודות שמועותיו'.

הלך רבי אלעזר בן פדת וישב לפני רבי יוחנן.

כל דבר שאמר רבי יוחנן אמר לו רבי אלעזר בן פדת:

'יש ברייתא שמסייעת לך'.

אמר רבי יוחנן לרבי אלעזר בן פדת:

'אתה כמו בר לקיש?!

בר לקיש,

שאמרתי דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות

ואני פירקתי לו עשרים וארבעה פירוקים [פירוק - סוג של תירוץ המפרק את הקושיה מעיקרה]

וממילא רווחה השמועה,

ואתה אומר 'יש ברייתא שמסייעת לך'?!

האם אינני יודע שאמרתי דבר טוב?!'

היה רבי יוחנן הולך וקורע את בגדיו

בוכה ואומר:

'איפה אתה בר לקיש?! איפה אתה בר לקיש?!'

צרח רבי יוחנן עד שיצאה דעתו.

ביקשו חכמים רחמים עליו

ונחה נפשו.                           [ב"מ פ"ד ע"א]

רבי יוחנן וריש לקיש, יצרו ביניהם זיקת חברותא ייחודית. לא כזאת המכילה ומסייעת לאחר, אלא המתקיפה ומפרקת. רבי יוחנן חושב, שרק לזיקה כזאת יש משמעות. יש לו מספיק ביטחון עצמי, הוא לא זקוק לסיוע מהחברותא שלו. ההתקפה הקושיה והפירוק, גורמים לרווח את השמועה. לרווח - לאפשר חשיבה משוחררת הבוחנת את החלופות. זאת נקודת מבט אחת על הסוגיה. אך אפשר להתבונן בה, מנקודת מבט נוספת. ריש לקיש השודד, מביא התבוננות מסוג אחר וחדש לבית המדרש. זה לא רק הידע בתהליכי יצור כלי נשק. זאת תמונת עולם לוחמנית, חותרת לחיכוך. עשרים וארבע הקושיות הן רק התולדה של האחרות, של המבט האחר, הראייה השונה. ואלה גם שתי האפשרויות להבנת הביטוי 'עזר כנגדו':

האחת - ההתנגדות, היא העוזרת. הביקורת, הבלימה, ההובלה לכיוונים אחרים.

השנייה - השונות היא השורש, ההתנגדות - תולדה שלה. השונות יוצרת 'עיניים' אחרות, מהן מה שלי ברור לאחר הוא מוקשה. מהשונות נוצרת ההפריה ההדדית. כך כותבת המשוררת זלדה, על העזר כנגדה:

כאשר היית פה

כאשר פה

ומבטך החום מגן עלי

ומחשבותינו נוגעות

פתע

כנף אל כנף.

כאשר היית עמדי

בתוך הדברים החולפים

היו הקירות בני בית קשישים

שספרו מעשיות עתיקות

בערב

כאשר שתינו תה.

עכשיו הקירות אינם מחסה

הם הסתגרו בשתיקתם

ולא ישגיחו בנופלי

עכשיו הקירות סיד ומלט

יסוד זר חומר לא עונה כמוות.

המבט של אחר החבר מגן, בכך שהוא אחר. הוא לא נותן למשוררת להיות שבויה במבט שלה, כנפיו נוגעות בכנפי מבטה. לכן הבית רוטט, חי, קירותיו מספרים סיפורים. בגלגל השונות שלא נותנת לשקוע לסיפור אחד, סטאטי, שהוא חומר לא עונה, כמוות.

אם יסכים חובב להיות לעיניים, בצד עיניו של משה, הרי שדמותו הרוטטת האחרת, הזרה, תחייה את המציאות כפי שרואה אותה משה. זה כוחו של האחר.