על הגבולות [פרשת דברים]

על הגבולות [פרשת דברים]

הבנת הקוד האתי של התורה, דורשת הכרה בכללי המשחק בתוכם חלים החוקים המגבילים - שהם הם המוסר. כך גם בפרשת ההנחיות למסע לארץ ישראל הנפרשות בפרשתנו:

וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד.

אַל תִּתְגָּרוּ בָם, כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר...

 וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה...

וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם, כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.                                         [דברים ב' ד' - י"ט]

התורה מכירה מתירה ואף מורה מלחמה ועל כיבוש, אלה מושגים שהוראתם לא מכילה בשפתה קונוטציות שליליות. בפרשה זו - לשם דוגמה - היא מורה על מלחמה בסיחון. בתוך הכללים האלה, יש חוקים וגבולות. יש מחויבויות עתיקות יומין המגיעות עד שורשי ההיסטוריה הלאומית - עד מערך היחסים המורכב בין אברהם ללוט, והמורכב לא פחות ממנו ואולי אף יותר בין יעקב לעשיו.

המוסר התנ"כי איננו אוסר באופן מוחלט, לכל כלל יש יוצא מהכלל, לכל אזור מותר יש גבולות המבחינים בין ראוי לאסור. זאת איננה התמונה המוסרית היחידה, היא מתמודדת מול חלופות אחרות. הרמב"ם כדרכו מנסח זאת בחדות:

שמא יאמר אדם, הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כוהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.                              [הלכות דעות, ג' א']

בואו ולא נעשה לעצמנו חיים קלים. דרכה של תורה איננה רק לשלול דרכי קיצון של נזירות וסגפנות. אלה נמצאים מחוץ לתחום של מרבית האנשים המודרניים. דרכה של התורה גם לשלול מערכות מוסריות טוטאליות, שאין להן גבולות. כל עיקרון, חייב להיות מאוזן. להיות מאוזן, משמע לא להיות מושלם. כך כותב בליז פאסקל, הרוקם עמדה זו באבחון מהותו של האדם:

מהיותנו מוגבלים מכל הבחינות, הרינו מוצאים עמידה זו באמצע בין שתי קיצונויות בכל כושרנו כולם. חושינו אינם קולטים שום דבר קיצוני; שאון רב יותר מידי מחרישנו; אור רב מידי מעוורנו; מרחק רב יותר מידי וקירבה רבה יותר מידי מפריעים בעד ראייתנו; אריכות יתרה וקיצור יתר מעמעמים את הדיון; אמת רבה יותר מידי מהממת אותנו; יסודות ראשונים הריהם מובנים מאליהם יותר מידי בשבילנו; תענוג רב יותר מידי למשא הוא עלינו; הרמוניה רבה יותר מידי לא נעימה היא לנו במוסיקה; וחסדים רבים יותר מידי מורת רוח הם לנו, ואנו חפצים כי יהיה לנו במה לגמול לאיש חסדנו כפל כפליים... אין אנו חשים לא את החום הקיצוני ולא את הקור הקיצוני. כל התכונות שיש עימן גוזמה יתרה, אין אנו קולטים אותן; שוב אין אנו מרגישים בהן, כי אם סובלים אותן. גיל רך יותר מידי וזקנה מופלגת - שניהם מניעה לרוח בפעולתה וכן השכלה רבה יותר מידי ומועטה יותר מידי. הכלל, כל הקיצוני הריהו לנו כאילו אינו, ואף אנחנו איננו קיימים מבחינתו; הוא נעלם מאתנו או אנחנו ממנו.                                                        [הגיגים]

יש מי שלא היה יוצא למסע לארץ ישראל, כיוון שהוא כרוך במלחמה. יש מי שהיה יוצא והיה נלחם וכובש את כל העומד בדרכו. התורה מורה על דרך מאוזנת, חלקה מותר וחלקה אסור. ועוד רובד אחד, בכדי להבין עד כמה תמונת היחסים עם עשיו מואב ועמון מורכבת. אפשר היה לחשוב, שמאחר שקיימת מחויבות עבר בין האבות, שיש יחס של הצטרפות אליהם. אפשר היה להניח שאם לא נלחמים בהם, אזי יש גם התחברות חיובית. ולא היא. בואו ונתבונן בשיר הבא של יהודה עמיחי:

רבע לשש עכשיו, החלומות הבליגו, / ופרח השכחה יפרח בקודקודי. / ענבי ימי העגולים המתיקו / באשכולך שלך - ולא איתי.

המגדלים הגבוהים שותקים עדיין, / ולא ידע נשבר עוד על שובר. / מי שהגדיל בין מים ובין מים, / יבדיל ביננו שוב ובלי גשר.

הרמת אלי פנייך, כמכלא, / פנייך הפתוחות - שאסגרן, / ידייך הדולקות - שאכבן.

ואשאירך: פתחון פנייך אלה. / פני שלי תהיינה סגורות, / ושתי ידייך - בוערות.

זה שיר עדין, שזור במסגרת שירי אהבה. אבל, המתבונן רואה שהוא שיר לפני היפרדות. שבירת הקשר. 'לא איתי'. 'נשבר'. 'שובר'. 'יבדיל'. 'בלי גשר'. את הדולק הוא מכבה, את הפתוח - סוגר. ההיפרדות איננה הדדית. ידייה נותרות בוערות, אבל פניו - סגורות.

מערכות היחסים עם עשיו מואב ועמון - נשברו. ישראל נבנה מתוך ההיבדלות מהם. אבל התמונה - כדרכה של תורה - מורכבת. היפרדות שלא מובילה למלחמה, ועיקוף שלא מביא לקשר.