על החיכוך ועל הזרימה [פרשת עקב]

על החיכוך ועל הזרימה [פרשת עקב]

בפרשתנו מופיעה חידה שחד משה לעמו:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל

מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ?

כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ

לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו

וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ

וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ

בְּכָל לְבָבְךָ

וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

לְטוֹב לָךְ.                                                                               [דברים י' י"ב - י"ג]

החידה מורכבת משתיים:

ראשית - הדיבר מורה כי הדרישה היא דרישה חלקית ואף החלק הקטן מהשלם: 'כי אם'. מהו השלם שביחס אליו היראה היא חלק קטן?

שנית - אם נעשה 'זום אין' על החלק הקטן, כיצד ייתכן שמה שמצטייר בתודעתנו כמכלול ענק, מצטייר על ידי משה כחלק קטן?

המוני פירושים ופירושי פירושים נערמו סביב חידת החידות הזאת במשך הדורות. בואו ונתמקד בתשובות שנתנו החכמים לחידה ולחידות.

...אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר [דברים י']: 'ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה'.

האם יראת שמים דבר קטן היא?

והרי אמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי:

אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: [ישעיהו ל"ג] 'יראת ה' היא אוצרו!'?!

כן, לגבי משה דבר קטן היא.

שאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן - קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול. [ברכות ל"ג ע"ב עם תרגום].

לגבי השאלה הראשונה, תשובתו של רבי חנינה היא: יש מכלול של התרחשויות הכפופות להכרח - או בשפה הדתית - לשמים. בתוך המכלול יש אי אחד של התרחשויות שלא תלויות בשמים אלא באדם, והוא המכונה 'יראת שמים'. במהלך הדורות, ניתנו להיגד הזה הרבה פרשנויות. אם נשרטט את המפה שלהן, בקוטב האחד התמונות הדטרמיניסטיות, כגון של רבי חסדאי קרשקש בימי הביניים ובעל 'מי השילוח' בעת החדשה. הם רואים את האי הזה כאי קטן עד מאוד, כנקודה. כל ההתרחשויות כפופות למערכת חוקים וגורל, הן בידי שמים. לאדם נותרת נקודת חירות אחת, ההתייחסות אליהן, דחייה או אישור, והיא 'יראת השמים'. לשם דוגמה: אדם נקלע למשבר כלכלי. אין לו שליטה במצב ולא ביציאה ממנו. הוא כפוף למערכת סבוכה של חוקים וגורמים, שאין לו שליטה עליהם. על פי תמונת העולם הזאת, מאמציו ויוזמותיו לא ישנו את המציאות. המרכיב היחיד של חירות שנותר לו הוא או להתקומם כנגד ההתרחשות, לכעוס, להתאכזב, לבכות, להטיח דברים כלפי מעלה או כלפי העולם, או לקבל הדין ולאשר אותו, לחכות עד יעבור זעם. בקוטב השני, פרשו את המאמר הזה אנשי החירות כמו הרמב"ם. כך הוא כותב בפרק השמיני משמונת הפרקים המהווים הקדמה למסכת אבות:

כל מעשי האדם הבחיריים - בהם בלא ספק יימצאו המשמעת והמרי. כי כבר בארנו בפרק השני, שהציווי והאזהרה התוריים אמנם הם במעשים אשר לאדם בחירה בהם אם יעשם או לא יעשם, ובזה החלק מן הנפש תהיה יראת שמים, ואינה בידי שמים, אלא היא מסורה לבחירת האדם, כמו שבארנו. ואם כן, אומרם 'הכל' - אמנם ירצו בו הדברים הטבעיים, אשר אין לאדם בחירה בהם, כגון היותו ארוך או קצר, או רדת מטר או בצורת, או הפסד אויר או בריאותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם, חוץ מתנועות האדם ומנוחותיו.

על פי הרמב"ם, כל מרחב העשייה של האדם, כלול ב'יראת שמים'. כל מרחב יראת השמים, אינו בידי השמים אלא בידי האדם. רק המרחב הטבעי של חוקי הטבע ואורחותיו, כלול ב'הכל' שאינו בידי האדם.

מכל מקום, לשני הפירושים, משה מורה לעם כי הדרישה מהם היא אך ורק במרחב החירות. מה שמעבר לחירות, מה ששייך לאזורי ההכרח, אין ציפייה מהאדם ביחס אליו.

ביחס לשאלה השניה - מדוע מתייחס משה לבקשה כל כך גדולה כאל בקשה קטנה - מורה רבי חנינא: ההגדרות של 'גדול' ו'קטן' הן הגדרות סובייקטיביות. ביחס למשה שהשיג את היראה, היראה היא דבר קטן. ביחס לאלה משומעיו שלא השיגו את היראה, היראה היא דבר גדול. ההיגד של חנינא תקף ביחס לכל תחום המוסר, ומעבר לו - לתחום ההרגל. האם קל לרכב על אופניים או קשה? אם אינך יודע - זה מאוד קשה. בכל פעם אתה נופל, לא מצליח לשמור על שיווי המשקל. אם אתה יודע - זה מאוד קל, לא תצליח להבין איך מישהו מתקשה בכך. עליך לרכוש את ההרגל, פעולות אוטומטיות ושליטה אוטומטית בגוף ובמכשיר, והכל הופך לקל. כך גם ביחס למוסר. משה מסמן את תחום יראת השמים, כתחום הראוי. זה תחום ההתמודדות, בתחילה הוא קשה, לאחר שהופך להרגל הוא קל. האדם - לפי משה - צריך להכניס את עצמו לתחום החיכוך עם מה שאיננו מורגל בו. זאת תביעה הרחוקה מלהיות מובנת מאליה. התבוננו נא בשיר הבא של צ'סלב מילוש:

חיים שעלו יפה

זקנתו עברה עליו בשנים של ברכה.

לא היו רעידות אדמה, שנות בצורת, גם לא שיטפונות.

נדמה היה כי מחזור חילופי העונות מתייצב,

שהכוכבים מזהירים במשנה כוח והשמש מאירה שבעתיים.

אפילו בפרובינציות הנידחות לא ניהלו מלחמה.

הדורות צמחו מתוך מאור פנים של אדם לזולתו.

איש לא הלעיג על יצרו הטוב של האדם.

מר היה להיפרד מאדמה שכה נתחדשה,

הוא קינא ובוש בספקותיו,

שמח שיחד עמו נכרת הזיכרון הדווי.

יומיים אחר מותו עשה ההוריקן שמות בחופים.

עשן היתמר מהרי געש שהיו כבויים מאה שנה.

הלה זחלה על יערות, כרמים וערים.

וקרב באיים היה ראשיתה של מלחמה.

מילוש רואה את הראוי כחיים ללא חיכוך, דגש על היצר הטוב, על מאור הפנים, על קלות הקיום. משה מסכים אתו, אבל כיעד. החיים הם חיכוך עם שאיננו בידי השמים שהוא עצמך. אתה מתחכך ומחנך את עצמך, מרגיל את עצמך לפעול בניגוד לנטייה. לבסוף החיים הראויים הופכים להרגל, אז הכל קל - מה ה' אלוהיך דורש מעמך, כי אם... .

יש הרואים בחיכוך במאבק ובקושי תכלית, פשר החיים הראויים. יש הרואים בקלות ובזרימה השוטפת את התכלית. יש - כמשה - הרואים את החיכוך כהכרח, הוא המוביל אל חיי הקלות הזורמת ושוטפת.