יום רביעי, 27 בנובמבר 2019

על הזרימה [פרשת תולדות]


על הזרימה [פרשת תולדות]

יצחק, הוא אולי הדמות הטראגית ביותר מבין אבות האומה. חייו מטולטלים בין העקידה שנעקד, ובין התרמית הגדולה שנטלה ממנו את הבחירה איך לעצב את משפחתו ואת עתידה. לעיתים, סודה של הדמות מתגלה דווקא בשוליים. בואו ונתבונן באחת הפרשיות הפרוזאיות בחייו:

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא
וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים
וַיְבָרֲכֵהוּ ה'.

וַיִּגְדַּל הָאִישׁ
וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל
עַד כִּי גָדַל מְאֹד.

וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן
וּמִקְנֵה בָקָר
וַעֲבֻדָּה רַבָּה
וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.                                                  [בראשית כ"ו י"ב - י"ד]

יש כאן יותר מתיאור של הצלחה. 'מאה שערים' מסמן שפע חסר גבולות, החזרה המשולשת על הטיות ה'גדל' מסמנת תהליך זורם. שפע וזרימה המתורגמים לטובין - מקנה ועבודה. התגובה של הפלישתים היא 'קנאה', 'קנאה' בלשון החכמים קרובה ל'צרות עין'. הרחב השופע והזורם, מול הצר המדולדל והתקוע.


וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו
בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו
סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים
וַיְמַלְאוּם עָפָר.                                                                              [שם שם ט"ו]

למה לסתום? למה למלא בעפר? כי הבאר היא סימן של זרימה, של מים. לא סתם זרימה, אלא כזאת הנקנית במאמץ:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.     
                                                                                                           [ביאליק]

דווקא ליצחק הזרימה באה בירושה מאבא, אבא חצב אותה מלבבו, מסלעו, מהצור. והפלישתים סותמים וממלאים בעפר ומונעים את הזרימה.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק:
לֵךְ מֵעִמָּנוּ
כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ
מְאֹד.                                                                                            [שם שם ט"ז]

בכנות הוא אומר לו, אנחנו לא יכולים להכיל את השפע הזה שלך, את ה'מאוד'. יצחק הולך. הוא מתיישב במקום חדש, בנחל גרר:


וַיָּשָׁב יִצְחָק
וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם
וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת
כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.                                                         [שם שם י"ח]

הוא שב ומתחבר לשפע לפתיחות של אבא, אפילו אל השמות של אבא.

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל
וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם
חַיִּים.                                                                                            [שם שם י"ט]

לא סתם 'מים', 'חיים'. נכון שבמדבר המים הם החיים, אבל האוזן הכרויה שומעת כאן מעבר לזה. יצחק שב ומתחבר לשפע של אבא, לחיים שהמים הם רק אחד מהביטויים שלהם.

וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר:
לָנוּ הַמָּיִם!
וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק
כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.

וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת
וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה.                                                                 [שם שם כ' כ"א]

העשק והשטנה הם הפכי הזרימה, הם החיכוך המעיק.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם
וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ 'רְחֹבוֹת'.
וַיֹּאמֶר:
כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.                                             [שם שם כ"ב]

הוא לא קורא לה 'שלום' או 'שקט' או 'אהבה' או 'חברות'. החוויה העמוקה שלו היא הרחבות, השפע. הוא אפילו לא קורא לה 'רחב', הוא מרחיב אותה עד ללשון רבים - 'רחובות'.

האדם שואף אל האושר, כך הורה אריסטו ב'אתיקה הניקומכית'. אבל מה הוא האושר? הגדרות שונות ניתנו לכך בתולדות התרבות: הנאה, משמעות, כוח, כבוד... הפסיכולוג ההונגרי מיהי צ'יקנסנטמהיי העמיד את האושר על ה'זרימה'. כך נקרא ספרו, ובו הוא כותב:

המצב ההפוך לאנטרופיה הנפשית הוא חוויה מיטבית. האנרגיה הנפשית זורמת ללא מאמץ כשהמידע שנכנס ללא הרף לתודעה חופף למטרות. אין שום סיבה לדאגה או להטלת ספק ביכולת האישית. אנו מוצאים ראיות מעודדות ש'הכל בסדר' בכל פעם שאנו עוצרים לחשוב על עצמנו. המשוב החיובי מחזק את העצמי, ותשומת הלב פנויה יותר לעסוק בסביבה החיצונית והפנימית... את המצב הזה אנו מכנים חוויית הזרימה, כי רבים מהאנשים שראיינו השתמשו במונח הזה לתיאור התחושה: 'זה דמה לריחוף', 'הזרם נשא אותי'...
                                                                             [עמ' 49 - 50 בתרגום העברי]

רחל חלפי מתארת חיים במצב של זרימה:

הדג הפסל

אני הדג המפסל
בחומר הקשה מכל

אני מפסל במים
והמים מקבלים אותי כמו אישה בשלה
כאילו תמיד
כאילו כבר לא

אין רגע אחרי הגילוף
אין רגע לפני
רק רעד המים שבין הזמנים

ראו איך
כמה יפים   יצאו מתחת ידי
חומקים כעופרים נבהלים
מים מפוסלים!

לפסל אהבה
איך לפסל אהבה בתוך מים
רושפה בי פנימה
וידי לשה במים   רוצה להקפיא אהבה
והמים שוטפים את האהבה
ואני מעצב אותם בעצבות ירוקה
והם מכסים עלי בשמיכה עמוקה

כאילו יפה לנו שתיקה.                                                    [ספר היצורים עמ' 8]

יצחק זקוק לאוויר, למרחב, לזרימה. לא בכדי הוא היחיד בין האבות עליהם נאמר:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה
לִפְנוֹת עָרֶב...                                                                        [בראשית כ"ד ס"ג]

רש"י בעקבות החכמים מורה - יצא להתפלל. לי נראה שהוא פשוט יצא, חיפש מוצא ומרחב ושקט ו... זרימה. זרימה של מחשבות, זרימה של תחושות. כל ימיו הם געגוע לזרימה, ומאבק בכוחות הבולמים, המעכבים, השורטים, המתעסקים. הכמיהה שלו לזרימה, מעוררת השראה...





אין תגובות: