על
הצליעה [פרשת וישלח]
יעקב
יצא פגוע מהמאבק עם האיש המסתורי:
וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל
וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. [בראשית ל"ב ל"ב]
הצליעה
הזאת, נותרה חקוקה בזיכרון ההיסטורי של בני יעקב:
עַל כֵּן
לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה
אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ
עַד הַיּוֹם הַזֶּה
כִּי
נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב
בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
[שם שם ל"ג]
הרד"ק
מביא שתי אפשרויות לפירוש הפסוק: האחת - התורה אסר בסיני את אכילת גיד הנשה,
והאיסור נכתב בספר בראשית כדי לתת את ההקשר והרקע. השניה - מדובר באיסור שבני יעקב
קיבלו על עצמם, בספר בראשית מופיע לא רק ההקשר אלא תיאור עיצוב האיסור.
מדוע
הנגיעה בכף הירך מובילה לאיסור גיד הנשה?
הרשב"ם
מורה כי זה זיכרון לניצחון, הרש"ר הירש מורה כי זה זיכרון להפסד הפיזי בקרב.
רק מפאת הגורם המטא פיזי, הצליח יעקב הצולע לגבור על האיש. אני בוחר בדרכו של
הרש"ר הירש, אבל הולך אל מעבר לו. הצליעה של יעקב היא סימן זהות, בניו הרגישו
בזאת ורצו לשמר אותה.
מדוע?
מה כל כך קסם להם בצליעה?
בכדי
לתת מענה לשאלה הזאת, בואו ונרחיב את מנעד ההתבוננות שלנו. בואו ונתבונן על היחס
שבין היופי והכיעור. המום - על פניו - הוא חלק מהכיעור. הצליעה, היא מום.
על
פניו, במאבק בין היופי ובין הכיעור, זוכה היופי. כך גם - על פניו - בעולמה של
תורה:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם,
לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.
כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב,
אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ.
אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר
יָד.
אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב
אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן
הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו
לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.
לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים
יֹאכֵל.
אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ
לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם. [ויקרא
כ"א י"ז - כ"ג]
למה?!
ככה זה. מום הוא חילול הקודש. הנביא מלאכי מטיח בכוהנים השחוקים ומשחיתים את עבודת
המקדש, תוך הזכרת ה'פיסח' הלא הוא הצולע...
וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע
וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע
הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ
אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ
אָמַר ה' צְבָאוֹת. [א' ח']
זהו
מושכל ראשון. אנשים רוצים את היפה, דוחים את המכוער. כך פותח אומברטו אוקו את ספרו
'תולדות הכיעור':
בכל תקופה סיפקו פילוסופים ואומנים הגדרות ליופי,
והודות לעבודתם אפשר כיום לשחזר את תולדות הרעיונות האסתטיים לאורך הדורות. לא כך
קרה עם הכיעור. רוב הזמן הוגדר הכיעור כהיפוכו של היופי, אך מעולם לא הוקדש לו
מחקר ייחודי משלו, והוא נדון להערות אגב בעבודות מחקר שוליות.
לא
רק שהכיעור נדחה, הוא הושתק, לא דיברו עליו, לא חקרו אותו, לא תיארו אותו. אנחנו
חיים בעולם הדומה לתצוגת אופנה, אין בו מקום לכיעור. כפי שבתצוגת אופנה לא תפגוש
דוגמן או דוגמנית מכוערים, כך במקדש, לא היית פוגש כוהן בעל מום, צולע, או שבור
אבר.
גם
בעולם החכמים, יש מקום של כבוד ליופי. רבי יוחנן, הוא האיש היפה בקבוצה הזאת.
הרוצה לראות בבואה של יופיו, ייקח כוס כסף, ימלא אותה בגרעיני רימון אדומים, ישים
סביבה זר של וורדים אדומים, יניח את הכוס בין השמש לבין הצל - זהרורי החמה והצבעים
יהיו מעין יופיו של רבי יוחנן. הוא רבי יוחנן ההולך לשבת על פתחי טבילת הנשים, כדי
להעביר את היופי הזה הלאה, אל ילדי ישראל.
אבל,
בצד אידיאל היופי, צומח מקום מיוחד גם לכיעור. על רבי יהושע מספר התלמוד [תענית ז'
ע"א] כי בת הקיסר לעגה לכיעורו. 'אי חכמה מפוארה בכלי מכוער!' רבי יהושע בעל
חוש ההומור, מחליט לנקום בה. הוא שואל אותה באיזה קנקנים שומר אביה את היין? היא
אומרת לו - בקנקני כסף. הכיצד?! תמה רבי יהושע, האם לא ראוי שהקיסר ישמור את היין
שלו בקנקני זהב וכסף?! בת הקיסר משכנעת את אביה לעשות כן, והיין... מחמיץ. כשמגלים
מי הוא זה שיעץ לה עצה רעה זו, שואלים את רבי יהושע - מדוע?! והוא עונה: כשם שעשתה
לי, עשיתי לה... התלמוד מסיק מכאן שדווקא הכלי המכוער, הכיעור, הוא המתאים לשמור
על התורה. וכששואלים: הלא יש תלמידי חכמים יפים? עונה התלמוד: אילו היו מכוערים,
היו יודעים יותר...
והמעשה
ברבי שמעון שלמד הרבה תורה, ורוחו גסה עליו עד שהטיח באיש שברך אותו לשלום: 'כמה
מכוער אותו האיש!' האיש אמר לו: 'לך לאומן שעשה אותי ואמור לו: כמה מכוער הכלי
שעשית!' רבי שמעון הכיר בחטאו, ביקש את סליחתו של האיש שלא מיהר לסלוח לו [תענית
כ' ע"ב].
הסיפור
השני יוצא כנגד דחיית הכיעור, הסיפור הראשון - רואה ערך בכיעור. הערך שנמצא
בכיעור, הוא יכולתו לשמור על התוך. היופי גורם להשחתה. הכיעור והמום, יכולים להיתפש
אף מעבר לכך - כמעניינים יותר, בעלי אופי. כך כותבת המשוררת אווה קלפי:
אבל המקום הרי מכוער, אמר ראש המועצה
והביא בי בעיני קטיפה.
העולם מלא גברים יפים, השבתי,
אך אני בכל זאת
אוהבת אחד מכוער.
וכיוון שהוא היה מכוער בעיניהם, הם מצאו לנכון
להשחית אותו.
איזה צל"ש ליופי. ולייחוד.
היופי
הוא הנותן מנוח לעיין, הוא הסימטרי, הוא הלא מטריד. המיוחד, השונה, הוא המוגדר
כבעל מום. אבל דווקא הוא - לעין רגישה - יש בו ייחוד. כמעט הייתי אומר - יש בו
יופי.
בני
יעקב לא אוכלים את גיד הנשה. האב הצולע, הוא לא אב שהם מדחיקים, אלא דווקא מעצימים
את זכרו. הצליעה היא המקפלת בחובה את האומץ, את המאבק, את האופי. היא היופי של
יעקב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה