על הכתונת [פרשת וישב]

יש מחזות, שבהם האקדח שבמערכה הראשונה יורה בשנייה או בשלישית. בפרשת יוסף, זה לא האקדח אלא הכתונת. איך עשה יעקב שגיאה שכזאת? לא ברור. הוא ביטא את אהבתו היתרה ליוסף - יותר מכל בניו - בכתונת השונה והמיוחדת, כתונת הפסים. וכבר תפסו אותו החכמים בשגיאתו, ניסו להפיק ממנה לקח:

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. 

                                                                                                      [שבת י' ע"ב]

אבל הוא שינה. והכתונת 'יורה' במערכה השניה והשלישית:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו

וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ

אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.                                                [בראשית ל"ז כ"ג]

וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף

וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים

וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים

וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם

וַיֹּאמְרוּ:

'זֹאת מָצָאנוּ.

הַכֶּר נָא

הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא

אִם לֹא.'

וַיַּכִּירָהּ.

וַיֹּאמֶר:

'כְּתֹנֶת בְּנִי.

חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ.

טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.                                                                         [שם ל"א - ל"ג]

הכתונת איננה סתם חפץ, חפץ שאפשר היה להחליפו באחר ולספר אתו את סיפור האפליה. לכתונת בספר בראשית יש מעמד מיתולוגי:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם

וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה

וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר

וַיַּלְבִּשֵׁם.                                                                            [בראשית ג' ז' וכ"א]

ה'כתונת' היא חפץ מורכב: מצד אחד - תולדת האכילה מעץ הדעת, הבושה בגוף, חוסר יכולת להיות מי שאני ללא כסות. מצד שני - ריבונו של עולם מסכים, ועושה, וכנראה מורה כי זה מותר האדם על החיה, היכולת להסתיר ולהצניע. עד כדי כך, שהכתונת הופכת להיות אחד מבגדי הכהנים, בגד שלבישתו היא חלק מהליך הקדשתם [ויקרא ח'].

מהו המתעתע שבבגד, היכול להיות ביטוי לנפילת האדם מצד אחד, ולמותר שבו מצד שני?

כך פותח לואיס קרול את 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות':

אליס התחילה להשתעמם מאוד מן הישיבה ליד אחותה, על שפת הנחל, כשאין לה מה לעשות: פעם - פעמיים הציצה לתוך הספר שאחותה קראה, אבל לא היו בו לא תמונות ולא שיחות. 'ואיזה טעם יש בספר,' חשבה אליס, 'בלי תמונות ובלי שיחות?'

וכך היא ישבה, שוקלת בדעתה [עד כמה שיכלה, כי החום עשה אותה מנומנמת מאוד וקשת תפישה], אם ההנאה שבקליעת מחרוזת מרגניות מצדיקה את הטרחה לקום ולקטוף אותן, כשלפתע ארנבון לבן עם עיניים ורודות חלף - עבר לידה.

לא היה בזה שום דבר יוצא דופן במיוחד ואליס לא חשבה את זה לחריג במיוחד, כששמעה את הארנבון אומר לעצמו: 'אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר!' [כשחזרה להרהר בזה כעבור זמן, נראה לה שהיתה צריכה להתפלא על כך, אבל באותה שעה כל זה נראה לה טבעי לגמרי]; רק כשהארנבון ממש הוציא שעון מכיס האפודית שלו והסתכל בו ואז נחפז הלאה, אליס זינקה על רגליה, כי הבזיקה במוחה המחשבה, שמימיה לא ראתה ארנבון עם כיס של אפודית, או עם שעון שאפשר לשלוף משם, ובוערת מסקרנות רצה על פני השדה בעקבותיו, ועוד הספיקה לראות אותו חומק לתוך מחילה ענקית שמתחת למשוכה.

ארנב עם אפודית זה מוזר, לא יותר מאדם עם כתונת. אלא שהתרגלנו, והרגיל איננו מוזר. עד שמשנים אותו, למשל - כתונת פסים. אז חוזרת ונעורה המוזרות: אדם מכוסה בכתונת?! והמוזר תמיד הוא או הנבחר או השעיר לעזאזל. וזה בדיוק יוסף. מעורר קנאה כנבחר, וכעס כשעיר לעזאזל מוזר.

בכיס האפודית נמצא שעון, והארנב המתבונן בו נחרד כי הוא נורא מאחר. יש קשר עמוק בין הבגד, הכתונת והזמן. הבגד מורה על שינוי, השינוי הוא אבי הזמן. כשהאדם מולבש בכתונת, הוא משנה את מעמדו - לטוב או למוטב. כשהכוהן מולבש בכתונת, הופך לכוהן. כתונת הפסים של יוסף, מסמנת את השינוי שיחול בגורלו, את הרמתו מעל ומעבר לאחים - ועל זאת מתעוררת הקנאה. לא על הכאן והעכשיו של הכתונת.

הבגד מסמן שינוי, והבטחה, וייעוד. אבל הוא יכול להיהפך לקליפה ריקה, מוחצנת, לניוון התוכן. ראו נא את שירה של אגי משעול:

הטווס

תראו איך הוא פוסע, היהיר המרהיב הזה

שהעדיף את היופי על פני המעוף

איך הוא מתקרב לאט

במיטב כזבו

זנבו הפרוש מאוושש ומרטיט

את מניפת העיניים

ומאה רקדניות פלמנקו מתגרות פתאום מקפליה

בעיני מנדלה סגולות.

מתוך כל הטורקיז

תראו איך הוא פוסע

איך הוא נושא את כתרו,

זה שמעולם לא הפנה מבטו לחזות

במו יופיו

מתקרב עכשיו אלינו

ראשו הקטן

נעוץ כאגודל במרכז הפרישה.

היהיר הזה שאינו אלא

תרנגולת ממולאת ביבבה,

הסיטו מבטכם והקשיבו לקולו:

משהו ספק חתול ספק אוח

מסגיר את הצער שבלב היופי,

את עוף החולין שמתחת לנוצות.

כזה הוא הבגד, חפץ מסוכן. יותר נכון לומר שמה שמסוכן היא היומרה. אם אדם הוא מה שהוא, אזי אין יומרה ואין סכנה. אבל הבגד יוצר יומרה שמעבר ל'עוף החולין', מעבר למה שהנני כמות שאני. ובתווך הזה שוררת הסכנה. מכאן מתחיל הניוון. כל בגד יכול להיות מוכתם, בדם - ככתונת יוסף - או בלכלוך. לכן ראשית ההיטהרות היא כיבוס הבגדים, כיבוס כפשוטו וכיבוס כסמל:

וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן: 'יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ'.

וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ.

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר: 'הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו', וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת'.

וָאֹמַר: 'יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ', וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים, וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד.                                                           [זכריה ג' א' - ה']

לאחר מכן, הופך ה'כיבוס' למטאפורה המשתחררת מהבגד, ומתחברת ללב:

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד,

בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא, כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע:

חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ, כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי.

הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי, וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי.

...

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין.

...

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.          [תהילים נ"א א' - י"ב]

אמנם את כתונת יוסף הכתימו האחים, אבל מוטלת האחריות לכבס ולנקות אותו. היצליח?