על
ההבניה [פרשת וזאת הברכה]
במוקד
הפרשה שלנו ניצבת ה'ברכה', היא ה'ברכה' אשר ברך משה את בני ישראל. היא עומדת
במקביל לברכת יעקב את בניו, החותמת את ספר בראשית. מהי הברכה? קולמוסים רבים
השתברו במהלך הדורות, לתת לה מובן ופשר. היו שראו בה 'איחול', מקובלים ראו בה
הורדת 'שפע'. היו שראו בה מעין 'נבואה', אם לא 'נבואה' - 'רוח הקודש'.
ברצוני
להבליט הפעם רכיב אחר בברכה, הוא רכיב הסדר וההבניה. הברכה עושה סדר. ראו נא את
המשנה במסכת ברכות:
כיצד מברכין על הפירות?
על פירות האילן אומר 'בורא פרי העץ', חוץ מן היין
שעל היין אומר 'בורא פרי הגפן'.
ועל פירות הארץ אומר 'בורא פרי האדמה' חוץ מן הפת
שעל הפת הוא אומר 'המוציא לחם מן הארץ'.
ועל הירקות אומר 'בורא פרי האדמה', רבי יהודה אומר:
'בורא מיני דשאים'.
[ברכות ו'
א']
יש
פה שימת סדר, והגדרה המוציאה מהגדר את היוצאים מהכלל - יין, פת. ההכרעות האלה אינן
מוחלטות, אפשר לקבל החלטות אחרות ולהגדיר הגדרות שונות. על כן, מדובר בהבניה, לא
בחשיפת המציאות כפי שהיא לעצמה.
בואו
ונתבונן בעין כזאת בשתי מערכות הברכות, זו שבספר בראשית וזאת - בפרשתנו - החותמת
את ספר דברים. יעקב בברכותיו, שם בסוגריים את לוי. הוא כולל אותו בברכת שמעון,
יותר מקלל ממברך ['כלי חמס מכרותיהם']. שני בנים זוכים לברכה גדולה יותר מיתר
הברכות, יהודה ויוסף. המתח בין שני האחים האלה, קיים כבר בספר בראשית וילווה את
העם לכל אורך תולדותיו כפי שהן מתועדות בכתבי הקודש.
בספר
דברים, מצב העניינים שונה. ברכת יהודה קצרה וסתמית, לא ברכה של בן מוביל ושבט
מולך. ברכת לוי מורחבת, ברכה לשבט מוביל. כך גם הברכה ליוסף, הכוללת גם את בניו -
אפרים ומנשה. אפשר להבין כי כאן יש הבניה שונה, ההכרעה נפלה יוסף ולא יהודה, לוי
השתחרר ממעמסת החמס של אבי השבט וזוכה למעמד מוביל בהנהגה. האם יש כאן שיקוף של
המצב הנתון, או הבנייה של המצב העתידי? לי ברור, הברכה לא רק עושה סדר, אלא גם
מבנה אותו.
בואו
ונתבונן במושג ה'הבניה', ובקורותיו בתולדות הרעיונות. ההתבוננות הזאת, תוסיף עוד
כלים להתבוננות בפרשה. יסוד המושג במהפכה שחולל קאנט, הוא שהורה שהמציאות כפי שהיא
לעצמה חסומה בפנינו. תמונת העולם שלנו, היא תולדה של מבנה התודעה ולא של מבנה
המציאות. המהפכה הזאת, כונתה המהפכה הקופרניקאית. יש לה תולדות רבות ושונות, אחת
מהן היא בשדה ההבניה.
אם
התופעה היא השלכה של התודעה, הרי שאפשר גם לכוון אותה. כך נולדו כמה כיווני הבנה
ופעולה. הקונסטרוקטיביזם, בונה באופן עדין, בהתאמה לנתונים המתקבלים מהמציאות.
הדקונסטרוקציה - מבית מדרשו של דרידה - מתעלמת מהמציאות, עוסקת בפרשנות יוצרת
ומשוחררת שהיא פרי רוחו של הפרשן.
מכאן
נובעות שתי אפשרויות [לפחות] להבנת מפעלו של משה בברכות: האחת - משה רואה את
ההתפתחות ההיסטורית מאז תקופת האבות, ובהתאם לה מבנה את הברכה המופנית לעתיד. כך
הוא מעצב את מוקדי הכוח וההנהגה, בהתאם למציאות אך אם דחיפה קדימה. השניה - משה
מבנה את העם בברכותיו, בהתאם לרוחו היוצרת ולחזונו, בהתעלם ממצב העניינים במציאות.
עד
כה דיברנו מצד המברכים - יעקב ומשה. אך סביר להניח שיש גם נקודת מבט נוספת - מצד
המבורכים. רמברנדט בציורו הידוע את ברכת יעקב לבני יוסף, הצליח לבטא את המתחולל
בליבם של מנשה ושל אפרים בשומעם את ברכתם. את הקנאה המאדימה פני מנשה, בהבינו שסבו
מקדים את אחיו הצעיר לו הבכור. הנה כאן, שיר של ישראל פנקס המתאר את הברכה מזווית
ראייתו של בנימין:
שיר של בנימין
"אני הקטן שבבניך
יעקב. אכלתי לחם
במצרים,
עלזתי על שולחנך.
היוסף שבי רואה
ובוכה על בנימין
שבי,
את שניהם אבוא
אליך.
אני מריח את גלי
החושך העבש,
מנשבים, מרים,
משתי ידיך.
קבל את מתנתי: אני,
הקטן שבבנים,
רוצה לגשת אליך.'
ההבניה,
מורדת בגדרות ובהגדרות, בוחנת אפשרויות אחרות ושונות. בנימין שבשיר, פורץ את
גבולות הזהות, מורה כי יש בו גם יוסף. גם הוא בן לרחל, ובזה זהותם משולבת. מצד
שני, דווקא יוסף נפרד וזוכה להעצמה. התנועה הזאת בין שתי אפשרויות ההגדרה והזהות,
יוצרת מרחב של כאב וקנאה. וכך גם ההבניה של מברך מבורך. בנימין שבשיר, מערער על
מערך הכוחות הזה. המערך הזה מותיר אותו פסיבי, מקבל. הוא רוצה גם לתת, רוצה לגשת
אל אביו.
התשוקה
לברכה היא תשוקה לסדר, שמישהו יעשה סדר, ייתן לי, יעניק לי. גלומה גם התשוקה
לפאסיביות, הבריחה מהחופש. אבל, כנראה שהסיפור אחר. מי שרוצה סדר, צריך לפעול כבן
חורין וליצור סדר. מי שרוצה ברכה ושפע, צריך ליצור את הברכה וליצור את השפע. זאת
השורה התחתונה של התורה, בזה מסתיים ספר דברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה