על החיפוש ועל הטעייה

 

על החיפוש ועל הטעייה [פרשת בראשית]

 

בריאה היא סיפור לא פשוט. אתה יוצר דבר, שאין לך מושג מראש מה הוא בדיוק יהיה. אין אפשרות, שלא תהיינה גם אכזבות, שלא תהיינה חרטות, שלא תהייה תשוקה להתחיל שוב מההתחלה. פסקת הסיום של הפרשה שלנו, היא פסקת מופת המעבירה את המורכבות של הראשית:

 

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. [בראשית ו' ה' - ח']

 

ריבונו של עולם מתבונן, רואה את הרע, ניחם, מתעצב, רוצה למחות... ומוצא משהו או מישהו - נח - שכן מוצא חן בעיניו. כמה תנועה, לבטים, רצוא ושוב, רגשות מתחלפים.

לא רק ריבונו של מחפש את דרכו בראשית, גם האדם. לאחר הפריצה הראשונה, מופיעה פיסקה המכילה גם היא חיפושים ותהיות:

 

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ, וַיְהִי בֹּנֶה עִיר, וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד, וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל, וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל, וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.

וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי. כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת, כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ, אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'.

                                                                                             [ד' ט"ז - כ"ו]

 

קין נענש וגולה, יושב בארץ נוד. ארץ ששמה משקף את הוויית חייו - נדודים ותנודות. הוא בונה עיר, ממציא צורת יישוב חדשה המהווה תיקון על ידי ניגוד: נדודים מול עיר. הוא קורא לה בשם בנו, נאחז בהמשכיות כנגד טלטלות חייו. השושלת מתגלגלת עד למך. ללמך ועדה שני בנים - יבל ויובל. שמות דומים, ניסיונות מקבילים לתקן את פגמי השושלת. יבל במקביל לעיר בונה צורת יישוב אחרת - אוהל ומקנה. יובל מפליג מעולם המעשה לעולם האומנות, אל הכינור ואל העוגב. ניסיונות שונים, איך לחיות החיים. ללמך ולצילה נולד בן, תובל קין. שוב חוזרים אל דמות האב המטולטל - קין, שלא מפסיק לטלטל את חיי צאצאיו. תובל קין ממציא תחום חדש - חורש נחושת וברזל. מכאן כלי הנשק, כלי המשחית. משחק מסוכן במורשת סבא קין. ולמך, פרשה עלומה של רצח איש וילד. לא ברור מה קרה, אבל - הוא שר על מה שקרה. זה שיר קינה? או שיר וויטאליות וכוח. יש עוד בית בשיר. אני יותר מסבא קין. בו התנקמו פי כמה וכמה מאשר התנקמו בסבא קין. באיזה מנגינה הוא שר? כאב על כי נקמו בו כל כך, או גאווה על כי השיג את סבא? כל הדמויות האלה תועות טועות ומחפשות. בין טוב לרע, בין אופן הקיום האנושי הראוי, הרצוי. ככה זה בבראשית, עושים טועים תועים מחפשים. נחמיה ריבנר כותב:

 

האיש עם הבית

 

האיש עם הפה העקום

האיש עם העין האחת

עין ינשוף עייף

האיש עם הרגליים הקצרות מידי

האיש היושב גאה כבול עץ

האיש העצי הזה, בעל הקליפה הצהובה

האם הוא איש האם הוא צל?

האיש המתחבא בתוך עצמו

האיש המחזיק תמונה בידיו

בתמונה יש בית, בית וסוס

האיש עם ביתו הנטוש

הפליט הזה

לא יזוז עוד, לא יוכל עוד

לקום וללכת

ולאן ילך

כשהבית רק בית מצויר?

 

יש משהו לא שלם באיש הזה. הפה שלו עקום, יש לו רק עין אחת. הרגליים שלו קצרות מידי. לא ברור אם איש או רק צל. הוא מתחבא - לא כאדם הראשון שהתחבא בין עצי הגן, הוא מתחבא בתוך עצמו. הוא לא יכול לקום וללכת - כמו קין...

 

יש חושבים שתמונת הראשית היא נקייה וצחה ושלימה. לא כך. הראשית היא רוטטת, אולי וכזה כאילו וננסה ולא יצא כל כך טוב, זה עקום... יש דברים שאפשר ליישר, למחוק ולצייר שוב, יש דברים שצריך להשלים איתם. אז מגלים שלפעמים העקום עם העין האחת הוא העמוק, המלא ואפילו... היפה.