על העיניים [פרשת בהעלותך]

 על העיניים [פרשת בהעלותך]

 

במהלך המסע במדבר, מתנהלת שיחה בין משה ובין חותנו:

 

במדבר פרק י

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה:

'נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם,

לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ,

כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל'.

 

וַיֹּאמֶר אֵלָיו:

'לֹא אֵלֵךְ

כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ'.

 

וַיֹּאמֶר:

'אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ,

כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר

וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם.

וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ

וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ,

וְהֵטַבְנוּ לָךְ.

[במדבר י' כ"ט - ל"א]

 

השיחה מורכבת משלושה שלבים:

הראשון: משה מבקש 'לכה עמנו'.

השני: חובב מסרב.

השלישי: משה מבקש שוב, באופן אחר: 'אל נא תעזב אותנו'. אנחנו זקוקים לך. נרגיש עזובים אם תלך. ובהמשך לבקשה העמוקה והכנה יותר, משה מסביר מה היתה תרומתו של חובב: 'ידעת חנותנו במדבר, והיית לנו לעיניים.'

השלב הרביעי חסר, אנחנו לא יודעים אם חובב נענה לבקשה השנייה או שסירב גם לה. אי הידיעה הזאת - ממאפייני הדיאלוג התנ"כי, מותירה לקורה מרחב לפרשנות משל עצמו - מה קרה אחר כך?

אני בוחר להתמקד בביטוי, 'והיית לנו לעיניים'. מה פשרו?

הרמב"ם במילון הפילוסופי שהוא בונה לתנ"ך בחלק הראשון של 'מורה נבוכים' - כותב:

 

דע, ש'ראה' ו'הביט' ו'חזה', שלושת הביטויים האלה מציינים ראיית העין ושלושתם הושאלו להשגת השכל. לגבי 'ראה', דבר זה מפורסם בציבור הרחב, נאמר: 'וירא והנה באר בשדה' וזאת היא ראיית עין. ונאמר 'וליבי ראה הרבה חכמה ודעת' - זאת היא השגה שכלית. כל לשון ראיה הבאה לגבי האל יתעלה היא בהתאם להשאלה זאת, כגון שנאמר 'ראיתי את ה' '; 'ויראה אליו ה' '; 'וירא אלוהים כי טוב' ; 'ויראו את אלוהי ישראל'. כל זאת השגה שכלית ובשום פנים לא ראיית עין, שהרי עיניים אינן משיגות אלא גוף ובכיוון כלשהו, וכן כמה מקרים שלו, כלומר, את צבעי הגוף ואת תבניתו וכיוצא בהם. כמו כן הוא יתעלה אינו משיג באמצעות איבר כפי שיבואר [חלק א' פרק ד'].

 

אף כאן אצלנו בפרשה, יש שתי אפשרויות לפירוש.

האחת, חובב ניחן בחוש התמצאות, בהיותו בן אחד משבטי המדבר. הוא ידע חנותנו במדבר, בניגוד לאחרים שכל מקום במדבר נראה להם זהה. לכן הוא יכול להיות לנו לעיניים, במובן 'ראיית העין' וההתמצאות בשטח.  

השנייה, מדובר בחכמתו של חובב ובעצה שנתן [בשמו האחר - יתרו] למשה. על פי אפשרות זו, מדובר ב'השגת השכל'.

מעבר להבחנה הזאת - בין ראיית העין להשגת השכל המתאימות שתיהן לסמן 'עיניים' - ישנה הבחנה נוספת. בואו ונתבונן בשירו של ביאליק - 'עיניה':

 

 בָּרִאשׁוֹנָה שָׁם בַּחֹרְשָׁה

חֶרֶשׁ רְאִיתִיהָ;

הָלֹךְ הָלְכָה בֵּין צֶאֱלִים

שֶׁפִי –וּפְגַשְׁתִּיהָ.

 

קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹנוֹת

קָרְנוּ בֵּין הֶעָלִים;

כִּתְמֵי אוֹר כְּדִינְרֵי זָהָב

שֻׁפְּכוּ בֵּין הַצְּלָלִים.

 

בָּדָד הָלְכָה, עַל־לִבָּתָהּ

שְׁלוּבוֹת זְרֹעוֹתֶיהָ,

כִּתְמֵי אוֹר חַכְלִילִי עָלוּ,

יָרְדוּ בְּפָנֶיהָ.

 

מִפָּנֶיהָ נָפְלוּ, נָחוּ

אַרְצָה לְרַגְלֶיהָ;

אָז שְׁנֵי גְלִילֵי זֹהַר נָפְלוּ

גַּם עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ.

 

נָפְלוּ, נָחוּ – פִּתְאֹם עָמְדָה

דוּמָם גַּם נִצָּבָה…

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ – שְׁתֵּי גֶחָלִים

טוֹבְלוֹת בַּלֶהָבָה…

 

וַתִּלְטֳשֵׁן, וַתְּלַהֵטְנָה –

אֵלִי, אֵל שָׁמָים!

מַה־תַּחְפֹּצְנָה, מַה־תִּשְׁאַלְנָה

אֵלֶּה הָעֵינָיִם?

 

שְׁנֵי צִפְעוֹנִים, פְּתָנִים שְׁחֹרִים,

אֶרְאֶה בָּקְעוּ, גָּחוּ

מֵעֵינֶיהָ אֶל־לִבָּתִי,

יָרְדוּ אַף־נָשָׁכוּ;

 

אָכְלוּ, שָׂרְפוּ, יָצְקוּ רַעַל,

אִשָּׁם אֲכָלָתְנִי –

שַׁדַּי, שַׁדַּי, קְרַע הַשָּׂטָן!

לִילִית צוֹד צָדָתְנִי!

 

הִיא נֶעֶלְמָה וַיֵּעָלְמוּ

אִתָּהּ עִקְּבוֹתֶיהָ;

אַךְ עֵינֶיהָ יִרְדְּפוּנִי

תָמִיד – הָהּ, עֵינֶיהָ!

 

 

העיניים, הופכות לגחלים, ללהבות, לצפעונים, לפתנים, נושכות, אוכלות, שורפות, מרעילות, נהפכות לשטן, ללילית. העין יכולה לנוע בין 'עין טובה' ל'עין רעה', בין מקרינת אור וברכה ורכות, לזו שממנה נזרק החושך הקללה והקשיות. מכאן לחרדים מפני עין הרע, מכאן להיזק ראייה התלמודי, לרבי שמעון ובנו שכל מקום שהם נותנים בו עיניהם - נשרף.

חותן משה הביא לבני ישראל את העין הטובה. הוא איתר את מקום הקושי והסבל, הנבילה, הציע עצה טובה לצמיחה ופריחה. הוא האמין בישראל, ראה בו את הטוב ולא התמקד ברע. לכן משה כל כך רוצה שיתרו ימשיך איתם במסע, הוא זקוק לעיניים הטובות שלו. כל אחד מאיתנו, זקוק לעין טובה שתתבונן בו, רק עין טובה מאפשרת חיים צמיחה יצירה ושפע.