על המשפט [פרשת שלח]

 על המשפט [פרשת שלח]

 

פרשתנו, מכינה את שומעיה לכניסה לארץ ישראל. היא מורה להם כיצד יקריבו קורבנות, עולה או זבח. בסוף הפרשה היא מורה:

 

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם

וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'

כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה.

 

הַקָּהָל

חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר

חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם

כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה

לִפְנֵי ה'.

 

תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.

[במדבר ט"ו י"ד - ט"ז]

 

ה'גר' בשפת המקרא אינו מי שהמיר את דתו, אלא זר בן עם אחר היושב בתוכנו. ההבחנה בין הגר ובין הגר בתוככם, היא בין מי שהצטרף לעם במסעו במדבר - 'אשר בתוככם' - ובין בן הארץ המשתייך לקבוצת מיעוט בתוך העם שכבש אותה. ההוראה החוזרת ונשנית היא - גם הגרים מקריבים. הנימוק: חוקה אחת, תורה אחת, משפט אחד.

החזרה רבה, מכיוון שההוראה איננה מובנת מאליה. כנגדה עומדת הנטייה, להדיר את האחר מבית המקדש ומהקרבת הקורבנות. למען השקיפות, גם במקורות בכלל ובכתבי הקודש בפרט, יש ביטוי ומקום לנטייה הנגדית. אבל בפרשתנו - האמירה חדה כתער.

זאת מהותו של החוק ושל המשפט - הוא חל על כולם כאחת. הוא מתייחס למכנה המשותף - בני אדם - ולא למפריד ולמבדיל.

מי שפיתח את האידיאה של החוק והמשפט האחד, היה הנביא ישעיהו. לכל אורך ספרו הוא חוזר ואומר, הבניה מחדש של העם שסרח תהיה על אדני צדקה ומשפט. לקראת סוף ספרו הוא מורה:

 

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ. וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס: הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ.

כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. [נ"ו ג' - ז']

 

לישעיהו יש תנאים - מדובר באנשים שכרתו ברית עם ריבונו של עולם, הרוצים לשרת בבית המקדש. אבל, היותם בני נכר איננה מכשול, הם לא נדרשים להתגייר כדי להגיע למקדש. ביתו של ריבונו של עולם הוא בית תפילה לכל העמים, בהווייתם, בגויותם. הסיפור הוא עמוק. המשפט האחד, הוא כלי למימוש המוסר בעולם. מוסר הבנוי רק על נטייה לטוב, איננו מספיק. הוא עלול להיות מושתת על רגש, והרגש הוא הפכפך ויכול להיהפך ברגע מאוהב לאויב. המשפט מנוכר, יבש, ובזה כוחו. הוא מנטרל את הכוחות הסוערים שבאדם, מותיר את החוק כעושה סדר בתוהו ובבוהו. כך כותב המשורר הפולני הגדול אדם זגייבסקי, שנפטר השנה:

 

 

 

 

 

האמת

 

קום פתח את הדלת התר חבלים אלה

החלץ מפקעת העצבים

אתה יונה שבולע את הלויתן

סרב להושיט יד לאדם זה

הזדקף יבש את אספלנית הלשון

הגח מגלם זה סלק קרומים אלה

שאף מן העמקות שבשכבות האויר

ולאט זוכר את כללי התחביר

אמר את האמת לכך נועדת בשמאלך

אהבה בימינך שנאה.

 

השיר מתאר מצב מכונס ואצור וכלוא, ויציאה ממנו. היציאה כוללת פתיחת הדלת, התרת החבלים, היחלצות מפקעת העצבים, הזדקפות, הגחה מהגולם - להיות לפרפר, סילוק קרומים בין האצבעות במהלך התפתחות העובר. במהלך ההתפתחות המתוארת בשיר, יש היפוך מנבלע לבולע, מקרבן לבעל כוח. ההתפתחות כוללת את התייבשות הלשון, הדיבור, והמלל. במקום המלל, יש היזכרות בכללי התחביר, בחוקים. מכאן - אל האמת, כשמשני הצדדים שלה נותרים - האהבה והשנאה. כי האמת, החוק, המשפט - הם המקומות שלמרות היובש שלהם או מפאת היובש שלהם, הם היחידים היכולים לשחרר את האדם מסכנות הרגשות - החיוביים והשליליים.

החוק הוא פרוזאי, אפור, אין בו התנשאות הנפש אל רגשות בוהקים. אבל רק הוא מסוגל לרסן את האדם, ליצור מערכת שוויונית הכולאת את הזעם את השנאה את תחושת הקורבן ואת הצפייה ממי שהלוויתן בולע אותו, לגדול ולבלוע את הלווייתן. עדיף שהאמת והטוב יבלעו אותנו - והרי לעולם המשפט השוויוני לא יתאים לפרט וליחיד, מאשר ללא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.