על
השכחה [פרשת עקב]
במהלך
פרשתנו, אומר משה לעם דברים תמוהים: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל
מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו
וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם,
לְטוֹב לָךְ. [דברים י' י"ב - י"ג].
הפתיחה
- מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? - מורה על דבר קטן, 'מה כבר ביקשתי?!'.
ההמשך - מציב יעד ענק הכולל את כל התורה, כל המצוות, הליכה בדרכי ריבונו של עולם,
עבודתו בכל הלב והנפש, אהבה ויראה. יש אי התאמה, בין הפתיח ובין הפיתוח.
כבר
התלמוד חש בכך ושאל: 'אטו יראת שמים מלתא זוטרתא היא?!' (האם יראת שמים דבר קטן
היא?) [ברכות ל"ג ע"ב]. ותשובתו: 'אין (כן), לגבי משה מילתא זוטרתא היא.
דאמר רבי חנינא: 'משל לאדם שמבקשים ממנו כל גדול ויש לו (יש לו בביתו כלי גדול),
דומה עליו ככלי קטן (הכלי הגדול שיש לו, נדמה לו ככלי קטן הואיל והוא מצוי), קטן
ואין לו (אם מבקשים ממנו כלי קטן ואין לו), דומה עליו ככלי גדול (הכלי הקטן נדמה
לו ככלי גדול הואיל ואינו ברשותו).' כלומר, כיוון שלמשה היתה יראת שמים - ויתר
הדברים המוזכרים - נדמה היה לו שהם דברים קטנים. לבני ישראל - ולנו הקוראים כאן
ועכשיו - לא היו הדברים האלה, לכן הם נדמים להם ולנו כדברים גדולים.
אני
רוצה ללכת בדרך אחרת. כמעט כל אדם, נושא בתודעתו מערכות מאוד מורכבות וגדולות של
מידע. הדוגמה הבולטת היא השפה. כמעט כל אדם רוכש בגיל צעיר שפה, המכילה המוני
מילים והרבה מאוד כללים להפעלתה. הדבר ניכר, כאשר אנחנו מנסים לרכוש שפה שנייה. זה
קשה הרבה יותר, ההשתלטות על מרחבי הידע דורשת עבודה רבה ותרגול. חכמים וחוקרים
העלו השערות שונות, כיצד ילד מצליח לרכוש בזמן קצר כל כך הרבה מידע. כיוון אחד
הוא, כי רכישה שכזאת לא מתחילה בפרטים. היא מתחילה מהכלל המערכתי. התינוק מוטל
לתוך השפה, הדרך היחידה שלו לתקשר עם סביבתו ולהשיג את מבוקשו היא לשמוע ולדבר.
בלימוד שפה שניה, אין זריקה לתוך השפה, אלא איסוף פרט לפרט מילה למילה כלל דקדוקי
למשנהו. משה מבקש מבני ישראל לקבל החלטה אחת, לכרות ברית עם ריבונו של עולם, לקפוץ
למים. כל הפרטים יזרמו מאליהם, כמו לימוד חוקי משחק כדורגל תוך כדי המשחק.
אפשר
ללכת צעד אחד קדימה: לא רק שהלמידה המערכתית מובילה לידע המוני פרטים, אלא שלשם
ידיעה עמוקה - יש צורך לשכוח את הפרטים כדי להפנים את המכלול. הנה משל של רבי
ישראל בעל שם טוב:
במדרש, פעם אחת כעס מלך שבחיות על החיות, ויעצו -
מי ילך להפיס המלך. אמר השועל: 'אני אלך, שיש לי ג' מאות משלים.' ובסוף אמר השועל:
'אני אלך, שיש לי ג' מאות מילים.' לבסוף אמר השועל ששכח הכל, וכל אחד יפייס המלך
כפי כוחו.' [כתר בעל שם טוב, א' ל"ה].
השכחה
מבטלת את ההיררכיה של הידע, כל אחד יכול לפעול אצל המלך. השכחה גם מוחקת את העצים
ומותירה את היער, את המהות ולא את הפרטים. רבי נחמן מברסלב שהפנים את תורת סבו
הגדול, כותב גם הוא:
אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם, אבל
בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היתה שכחה לא היה אפשר לעשות שום דבר לעבודתו
יתברך בשום אופן, גם היו מבלבלין את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו... [שיחות
הר"ן כ"ו].
משה
מכיר את המערכת הגדולה על כל פרטיה, ויודע שהפנמתה דורשת שכחת הפרטים ומותירה אותה
קטנה - 'מה ה' אלוהיך שואל מעימך?'
בספרו
הגדול של גבריאל גרסיה מארקס - 'מאה שנים של בדידות' - השכחה היא מוטיב מרכזי.
העיירה מקונדו לוקה במגפה מסתורית, המביאה את תושביה לשכוח הכל כולל את שמות
הדברים. אאורליאנו מוצא פתרון: 'במברשת טבילה ביו סימן כל חפץ בשמו: 'שולחן, כיסא,
שעון, דלת, קיר, מיטה, סיר'. יצא אל מכלאות הבקר ואל הגנים, וסימן את הבהמות ואת
הצמחים: פרה, עז, חזיר, תרנגולת, יוקה, מלאנגה, בננה.' אלא שאז הוא מבין שעלול
לבוא יום ובו יכירו את החפצים לפי הרישום, אבל איש לא יזכור למה הם משמשים. לכן
הוא מתחיל לפרט: 'זוהי הפרה, חובה לחלוב אותה בוקר בוקר כדי שתתן חלב, ואת החלב
צריך להרתיח כדי למוזגו בקפה ולהכין קפה בחלב.' הספר מסתיים בכך שאורליאנו מוצא
גווילים ובהם כתב מלקידס את תולדות העיירה במאה השנים של הבדידות. הגווילים כתובים
בצופן - 'מלקידס לא סידר את המאורעות בזמן המקובל על בני האדם אלא צמצם מאה שנים
של מקרים וחיים באופן שכולם היו קיימים ברגע אחד.'
הצמצום
הוא הסוד. 'וכי יראת שמים מלתא זוטרתא היא?' כשכוללים את כל התורה, המצוות, האהבה,
היראה והעבודה למילה אחת, לנקודה אחת, הרי זה קטן המחזיק את הגדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה