על המגבלות [פרשת ראה]
ספר
דברים, מבנה ומבליט את חשיבותו של 'המקום אשר יבחר ה' '. הוא מכין את התשתית לחיי
העם בארצו, עת יבנה בה מרכז - בסופו של דבר זאת היתה ירושלים. ההבניה - כדרכה של
הדת היהודית שהיא דת של מעשים, נוצרת על ידי הפרקטיקה. יצירת כמה הזדמנויות בהן
נקרא כל יחיד להגיע אל 'המקום', כך ביחס להבאת הביכורים וכך - בפרשתנו ביחס להבאת
המעשר [השני]. והנה, לחוק ההגעה ל'מקום' מצורפת הסתייגות:
וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ
כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'
אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם
כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. [דברים י"ד
כ"ד]
במקרה
כזה, אין צורך להביא את היבול ל'מקום'. אפשר לפדות אותו בכסף, להעלות את הכסף
ל'מקום' ושם לקנות מצרכים חדשים ולשמוח בהם לפני האלוהים.
אוזן
רגישה חשה, כי יש כאן חזרה יתרה. גם 'יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ' גם 'לֹא תוּכַל
שְׂאֵתוֹ' וגם 'יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם'. מה פשרה של החזרה?
הרש"ר
הירש [1808 - 1888] מורה, כי החזרה נובעת מכך שההיתר הוא דחוק. התורה רוצה לרמוז
כי עדיף להתגבר על הקושי, למרות שהדרך רבה, למרות שאי אפשר לשאת את המשא, למרות
שהמקום רחוק. אני רוצה ללכת בכיוון ההפוך. התורה חוזרת ושונה ומשלשת כדי להבהיר את
מה שאיננו ברור מאליו: מותר להודות שקשה לי, מותר לעשות לעצמך הנחה.
זה
לא ברור מאליו, כי התרבות בכלל והתרבות הדתית בפרט, רגילות לקרוא לאדם להתגבר על
הקושי. לא להיכנע, להיאבק, להגיע אל הפסגה למרות כל המכשולים. במקורות היהדות -
כדרכם, דרך המחלוקת - יש גם קולות אחרים. פרשתנו ראשונה בכך, אביא כאן עוד כמה
קולות שכאלה.
התלמוד
[ברכות ה' ע"ב] מספר על שלושה חכמים שחלו ונחלשו: רבי חייא, רבי יוחנן ורבי
אלעזר. השניים הראשונים נשאלו: 'חביבין עליך ייסורים?' ותשובתם היתה: 'לא הן ולא
שכרן'. התשובה הובילה את בן השיח לתת להם יד, להקים אותם ממשכבם. רבי אלעזר ישב
ובכה. כשנשאל מדוע הוא בוכה, ענה: על יופיו של הגוף שבלה בעפר. כל סדרת הסיפורים
הזאת, מביאה לידי ביטוי עמדה המחייבת את החיים, את הגוף ואת הבריאות, ושוללת את
הייסורים. אלה המעודדים חיי קושי והתגברות, נוטים לחבב את הייסורים, יש אף הרואים
בהם 'ייסורים של אהבה'. אבל החכמים האלה מוותרים על הייסורים, על הקושי, על
ההתמודדות ומעדיפים את הבריאות הפשוטה והזורמת.
המשנה
[ברכות ב' ו'], מספרת שרבן גמליאל התרחץ בלילה הראשון אחרי מות רעייתו. תלמידיו
התריסו כנגדו: 'לא לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ?'. הוא ענה להם: 'איני כשאר כל
אדם, איסטניס אני'. רבן גמליאל מכיר בכך שהוא אדם רגיש, לא נוח לו לא להתרחץ כל
יום. הוא מורה לעצמו התר להתרחץ בימי האבל שלו, למרות שהורה לתלמידיו שאסור לעשות
כן.
רבן
גמליאל ממשיך מסורת אבותיו. זה היה אחד מההבדלים בין שמאי להלל. שמאי כשהיה מוצא
נתח בשר טוב, היה קונה אותו לכבוד שבת. אם מצא אחר יפה ממנו, אכל את הראשון ושמר את
השני לכבוד שבת. אם לא, המתין ואכל את הראשון בשבת. לעומתו הלל אמר - 'ברוך ה' יום
יום', או כדברי התלמוד [ביצה ט"ז
ע"א] 'מידה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים'. הלל כשמצא נתח בשר טוב, היה
אוכל אותו בו ביום. התלמוד מעמיד את עולמו של הלל על תפישה תיאולוגית, לי נראה
שמדובר במשהו ראשוני יותר. הלל מחייב את החיים, את ההנאה, את הקלות של הקיום.
לשמאי יש נטייה לדחיית סיפוקים, לסגפנות... הלל הביא את תמונת העולם הזאת עד לקצה:
'גומל נפשו איש חסד' זה הלל הזקן. שבשעה שהיה
נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך? אמר להם:
לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו
מצוה היא? אמר להם: הן. מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי
קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן [ממרק אותן] ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא
עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב (בראשית ט) 'כי
בצלם אלהים עשה את האדם' על אחת כמה וכמה.' [ויקרא רבה ל"ד ג']
התלמידים
לא מבינים, כי דרכו יוצאת דופן. זו דרך שאומרת כן לחיים, לעונג, לקלות הקיום ולא
לסיגוף השולל אותם.
פרידריך
ניטשה [1844 - 1900] ראה בגישת הקושי והסיגופים, את הרעה החולה של הדת. הוא טוען
שהנחת היסוד של הדת היא שהאדם הוא הרוח, הגוף מהווה רק מכשול. לעומת זאת טענתו -
ונראה לי שזאת היתה גם טענתו של הלל: האדם הוא גופו ונפשו, אי אפשר להפריד ביניהם.
לכן 'גומל נפשו איש חסד', זה האדם שמתענג על מקלחת נעימה.
אנשי
הקלות והזרימה, מצאו מקום להתגדר בו בגיבורי התנ"ך המגלים חולשה. כך למשל
שמשון, לאחר שגולח שיער ראשו ונוקרו עיניו. הסיפור התנ"כי מוביל אותו למקום
חלש זה, בכדי להורות כי גם מכאן - אם ריבונו של עולם עוזר לו, הוא יכול למוטט את
העמודים הענקיים ולהרוג בפלישתים יותר ממה שהרג בימי חוזקו ופארו. אבל משוררים
רגישים, שמו ליבם דווקא אל יופיו המתגלה בחולשתו: אמיר גלבוע רואה אותו בשעה הזאת
'כתינוק בן יומו'. דוד אבידן רואה אותו כגיבור עייף ונחלש. חיים גורי מתאר את
שמשון שוכב, ודלילה נראית מלמעלה. העמודים המתמוטטים מבטאים - בעיניו - את קריסת
עולמו, והשועלים רצים 'על מרחבי חזך היערי ועל פניך'. הרצל חקק מתאר את שמשון
כ'מתחיל להתפורר'. אנדד אלדן רואה את שמשון 'גורר שמש עיפה, שברי שמשות ושרשראות',
עולם מתפרק. יהודה עמיחי מזדהה עם שמשון וכותב 'כל שבועיים אני הולך להסתפר. כל
שבועיים כוחי סר ממני...' אדמיאל קוסמן אומר בקולו של שמשון: 'תלי אותי אהובתי,
באטבי כביסה... תלוי, חבוט, מחוץ...'
קשה
לנו לראות את החולשה, באחר - ובוודאי בנו. אבל התורה וכל הקולות שהזכרנו מזכירים
לנו - יש גבולות לכוח, יש חולשה, יש קושי, מותר להיות בהם, ולזרום בגבולות שהם
צרים לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה