על
המן [פרשת בשלח]
ליוצאי
מצרים, יש טענות:
וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה
וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן
מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ
לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת
כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.[1]
כמענה
לטענות, נותן להם ריבונו של עולם את השליו - כתחליף לבשר, ואת המן - כתחליף ללחם.
אלא שלמרות הפתרון, הטענות אינן פוסקות. כך מסופר בספר במדבר:
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה,
וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?!
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם
חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת
הַשּׁוּמִים.
וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי
אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.[2]
על
פי פשוטו של מקרא, היה המן אוכל בסיסי, והאכילה היום יומית שלו - יכולה להימאס על
האוכלים. הנה שני התיאורים - האחד מספר שמות והשני מבמדבר, שניהם - אם נהיה כנים -
אינם מלבבים:
וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר
דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.
וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל
אָחִיו: 'מָן הוּא?' כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: 'הוּא הַלֶּחֶם
אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה'.[3]
וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח.
שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ
בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם
לְשַׁד הַשָּׁמֶן.[4]
חכמים,
הוסיפו למן איכויות מלבבות יותר:
'והיה טעמו כטעם לשד השמן.'
אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים,
אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו - מוצאין בו כמה טעמים.
יש אומרים: לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין
- אף המן מתהפך לכמה טעמים.[5]
אמר רבי שמעון בן יוחאי: ...כל מעדני עולם טועמין
במן. כל מי שהיה מתאווה בשר - היה טועמו, וכל מי שהיה מתאווה דגה - היה טועמו. מי שהיה
מתאווה תרנגול או פסיון או טווס כך היה טועם כל מה שהיה מבקש.[6]
אם
אכן המן היה מכלול כל האפשרויות הגסטרונומיות, מדוע המשיכו בני ישראל להתלונן?
כמה
תשובות נתנו לכך החכמים:
רבי שמעון אומר: מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו
רוצים חוץ מחמשת המינים הללו?
משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג, והיה יושב ומפקדו
ואומר לו: הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע.
ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר: לא מפני
שאוהבני אלא מפני שאי אפשר לו שאוכל.
וחכמים אומרים: מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים,
אלא שלא היו רואים בעיניהם אלא מן שנאמר נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, אמרו
אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב.[7]
אמרו זה לזה יהיו זכורין אותן הימים שהיינו במצרים
בשעה שהיינו מבשלין קדירות קדירות של בשר ויושבין ואוכלין פכסמין ופותין בתוך הזום
של בשר לואי מתנו שם ולא הוציאנו האלהים משם שנאמר (שמות טז) 'מי יתן מותנו ביד ה'
בארץ מצרים בשבתנו' וגו' ועכשיו אין לנו אלא המן הזה בלבד בערב כן בבוקר כן בחול כן
בשבת עשה אדם יום טוב אין לו לאכול אלא מן עשה יום רע אין לו לאכול אלא מן הרי נפשות
יבשים שנאמר (במדבר יא) ועתה נפשנו יבשה אין כל.[8]
רבי חנניה ורבי יונתן אמרו: שאל אותנו מנחם טלמיא:
מהו (דברים ח') 'ויענך וירעיבך'? וכי המן מאכל רעבון?
מה עשה?
הביא לפניו ב' קשואין אחת שלימה ואחת שבורה,
אמר: השלימה הזאת בכמה?
אמרו לו: בשני מנה.
והשבורה הזאת בכמה?
אמרו לו במנה אחד.
אמר להם: וכי אין השבורה גדולה מהשלמה?
אלא, כשם שהוא מתהנה מן הטעם כך הוא נהנה מן הראיה.[9]
ההרגל,
המראה האחיד והמשמים, אלה הביאו את האנשים להתלונן - למרות הגיוון בטעם [על פי החכמים,
בניגוד לפשט]. זאת דרך אחת, הרשו לי ללכת באחרת. המתבוננים בתרבות הפוסט מודרנית,
הבחינו כיצד פשה בה החיקוי והזיוף. המוצרים שלנו, הם ברובם חיקויים זולים של
מוצרים אחרים. הסינים מתמחים בכך, מציפים את השווקים. האומנות - היא העתק של
אומנות, כרזות זולות שכל אחד יכול לקנות. הפירות והירקות מתעוותים על ידי מעצביהם,
עוברים מיד ליד עד הגיעם ללקוח - רחוקים ממהותם הטבעית, הראשונית.
המן,
הוא תחליף וזיוף שכזה. אין לחם, אז יש איזה עיסה דקה שיש לה טעם של לחם או טעם של
דברים אחרים - כמו הארטיקים בטעמי פירות שאינם אלא צבעי מאכל ואין להם ולפירות דבר
במשותף. בני ישראל מוחים. הם זוכרים איך במצרים אכלו ירקות בשר ולחם אמיתיים. הם
לא רוצים את התרבות המצרית - אמריקאית - סינית של הזיוף והחיקוי.
וריבונו
של עולם? למה הוא עושה להם את זה? למה הוא לא נותן להם לחם אמיתי? בואו ונשאיר
לרגע את השאלה הזאת תלויה. לאחרונה, יצא ספר נוסף של מורי ורבי הסופר אהרון
אפלפלד. הספר 'הפסגה', יצא לאור לאחר מותו. הספר מתאר מרכז רוחני שבנה באלאבן
הגדול, תכליתו לרפא את נפשם וגופם של היהודים. היהודים הושחתו, הפכו לתגרנים, גופם
מרופט, האוכל שלהם - אוכל עניים העשוי משיריים. באלאבן רצה לתקן את כל אלה, להחזיר
את היהודים אל הטבע, הראשוני, האמיתי. הנה קטע אחד מהספר, מתאר את לאנג - הדייר
המצטיין של המרכז הרוחני:
לאנג לא פסק מלשמוח בהישגיו. איזו תמיהת נעורים
שלא ניתן לרגוז עליה. בכל בוקר הוא גולש בריצה אל הכפר, שותה קנקן בירה, סנדוויץ'
מקומי, וכך הוא עושה שני דברים מועילים, נכון יותר שלושה. מאמץ את השרירים לחיסון
הגוף, טועם מזון בריא, לומד את העגה המקומית שהיא לחכו כטעם הבירה.[10]
האוכל
הפשוט, הוא מוטיב החוזר בכמה וכמה מספריו של אהרון אפלפלד. הנה הסנדוויץ' המקומי,
משתקף בשיר של אגי משעול:
כל בוקר אני מביאה לך מהבית
סנדוויצ'ים קטנים יפים
שיהיה לך
מילים יפות של לחם
לפייס את מר מוות.
שיבולת שועל
חיטה נבוטה
פומפרניקל אני מביאה לך, לחם
שבעת הדגנים
רק תאכלי, תאכלי
לחם חי נגד המוות
לחם מלא נגד הריק.[11]
אולי
ריבונו של עולם נותן להם את המן ואת השליו, את התחליפים המזויפים ולא את המקור,
כדי לייצר געגוע. בתחילה הגעגוע הוא אל העבר, למצרים המוכרת. אך במסע עובר הגעגוע
הפשטה, ניתק מהעבר ומתחבר אל העתיד, לארץ ישראל. שם, אפשר יהיה לאכול אוכל טבעי
ולא מזויף, מקור ולא תחליף:
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ
נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן,
אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם,
לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.[12]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה