על השבירה [פרשת כי תשא]

 

על השבירה [פרשת כי תישא]

 

יש אירועים מפעימים, שוברי פרדיגמות, מכונני זהות תרבותית ורוחנית. מפאת הופעתם בכתבי הקודש, מכיוון שקוראים אותם שוב ושוב, הם נשחקים. לא מרגישים ב'וואו!' הכלול בהם. כזה הוא אירוע שבירת הלוחות המופיע בפרשתנו. משה מקבל מריבונו של עולם את הלוחות, עליהם חקוקים חוקי היסוד של העם היהודי. בראותו כי העם חטא בעגל, הוא משליך את הלוחות ושובר אותם.

במסעותי ושיחותי עם חכמי המוסלמים, למדתי שאירוע שכזה לא יכול לעלות בתודעתם הדתית. לא הוא, ולא רצף האירועים השזורים בו בכתבי הקודש שלנו. הם יכולים לעלות בדעתם שהאדם יאמר לאלוהים: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!' 'אם אברהם אצלכם אומר כך לאלוהים' - אמר לי אחד האימאמים המעמיקים בשיחה, 'הרי שזה אינו אלוהים'. אלוהי העברים הוא אל איתו אפשר להתעמת, ואת לוחותיו אפשר לשבור.

חכמים הקהו את עוקץ הסיפור, בכך שדרשו את הצו המורה למשה לפסול לוחות שניים ולכתוב עליהם את הדברים 'אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' - 'יישר כוחך ששיברת'. משה - על פי פרשנותם היוצרת - מקבל אישור בדיעבד למעשהו. אבל זה לא מקהה את האומץ הנדרש ממשה לפני קבלת האישור, לשבור את הלוחות.

תורת האיזונים של כתבי הקודש ושל החכמים היא תורה גדולה וחשובה. יש מתח וסתירה בין שני קטבים: האדם השומר - השמרן ומקיים את המסורת הקדומה, והאדם המחדש - השובר את הדפוסים הישנים ומעמיד חדשים במקומם. קבלת הלוחות עצמם, היא הטיה לקוטב האדם השומר, הנקרא מכאן ואילך לשמור את הכתוב בהם. שבירת הלוחות, מטה לקוטב הנגדי של האדם השובר והמחדש. משה המפסל לוחות חדשים, מטה לקוטב של האדם המחדש. קבלת הצו לפסול את הלוחות החדשים, מטה לקוטב האדם השומר. משה הכותב בעצמו על הלוחות השניים, מטה לאדם המחדש. כתיבת מה שהיה כתוב על הלוחות הראשונים, מטה לקוטב של האדם השומר. כך - כמו הולך על חבל המאזן עצמו בעזרת הטיית מוט פעם לצד זה ופעם לצד הנגדי, מאזנים מקורות היהדות את תמונת הזהות של בני עמם.

ניטשה, שובר הלוחות הגדול, נעזרת בתמונת פרשתנו:

 

כאן אשב ואצפה. סביבי שברי לוחות ישנים וגם לוחות חדשים חרותים למחצה. אימתי שעתי תבוא?

שעת ירידתי, שקיעתי: כי ברצוני עוד פעם אחת בלבד ללכת אל בני האדם.

ולכך אצפה: כי יבואוני תחילה האותות. שאכן שעתי היא זו - והלא אלה האותות: האריה הצוחק עם להקת היונים.

בין כה ובין כה אדבר אל עצמי, כמי שלא אצה לו דרכו. אין איש שיספר לי דבר חדש: על כן, הב ואספר את עצמי לעצמי. ['כה אמר זרתוסתטרא' עמ' 189 בתרגום ישראל אלדד].

 

משה של ניטשה - שזרטוסטרה מזדהה אתו - שבר את הלוחות. הוא יושב בין השברים, ובין הלוחות החדשים. הוא מחפש מה לכתוב עליהם, והוא עומד לכתוב עליהם את עצמו. משה של כתבי הקודש, כותב על הלוחות את אשר היה כתוב על הלוחות הראשונים. במבט שטחי, משה של ניטשה חדשן יותר. במבט מעמיק יותר, הכתיבה העצמית של הנתון, היא חדשנות מעמיקה ומאוזנת.

 

כך כותב פול צלאן בשיר לבנו אריק, שיר שאפשר לראות בו פרשנות לשבירת הלוחות:

 

קיצצתי קני במבוק

 

קיצצתי קני במבוק

למענך, ילדי.

חייתי.

 

הצריף שנעקר

מכאן הבוקר

עומד.

 

לא השתתפתי בבניה:

אינך משער

כמה מכלים

מילאתי חול לפני שנים

על פי פקודה. זה שלך

בא מן המרחב החופשי - וחופשי

יישאר.

 

הקנה המכה כאן שורשים - למחר

יעמוד עדיין; ואחת היא

לאן תישא אותך נפשך

במרחב חסר גבולות.   

 

פול קיצץ קנים [מעשה הדומה לשבירת הלוחות] למען בנו אריק. לא מדובר במעשה יחיד, אלא ביטוי לחיים שלמים שפול חי למען אריק. הצריף הנעקר הוא הצריף הישן [המשול ללוחות הראשונים] עומד [או באופן מטאפורי, או בצריף החדש שנבנה מקני הבמבוק שנקצצו קודם לכן. פול לא משתתף בבניית הצריף החדש, די לו בכך שקצץ קנים ומילא ארגזי חול לפני שנים על פי פקודה. עתה יש לאריק בנו חומרי גלם לבנות צריף חדש. וזה בא מהמרחב החופשי, ובחופש יישאר. הקנים שנקצצו על ידי פול, צומחים מחדש, מכים שורשים. הם כאן יציבים, גם אם אריק יפליג במרחב חסר גבולות.

 

שבירת הלוחות שנתן ריבונו של עולם, פותח פתח לחידוש וליצירה ולנטילת חלק של האדם במעשה היצירה והחקיקה.