על
בגדי הכהן החדשים [פרשת תצווה]
פרשתנו
עוסקת בבגדי הכוהנים, זורקת אותנו לעיין במושג ה'בגד'. 'הבגדים עושים את האדם'
אומרים האומרים, בואו נתבונן בהם במתינות. אדם וחווה לא נזקקו להם:
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים
הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ
וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. [בראשית ב' כ"ה]
המורה
הגדול העדין והרגיש - רש"י - מבאר:
'ולא יתבוששו' -
שלא היו יודעים דרך צניעות
להבחין בין טוב לרע.
ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות,
לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ
ונכנס בו יצר הרע
וידע מה בין טוב לרע.
הבגד
הפונקציונאלי, נולד מתוך תחושת צניעות. הצניעות נולדת מתוך הבחנה בין טוב לרע. ההבחנה
נולדת מהיצריות. כך נולדו הבגדים. אבל יש
פן אחר לבגדים, הוא המופיע בפרשתנו:
וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ
לְכָבוֹד
וּלְתִפְאָרֶת.
[שמות כ"ח ב']
לא
הצנעה, אלא דווקא הבלטה. לכבוד ולתפארת. כנראה ששתי הפנים האלה של הבגד, באות לידי
ביטוי אצל אדם וחווה. מצד אחד - בעקבות התודעה:
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם
וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם
וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה
וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. [בראשית
ג' ז']
ומן
הצד השני -
וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת
עוֹר
וַיַּלְבִּשֵׁם. [שם
שם כ"א]
מה
יש בו בבגד, שהוא מעבר להצנעה, שהוא לכבוד ולתפארת?
המקובלים
ראו את התורה כמלבוש, מבעד לה מבצבצת התורה האמיתית, הסמויה מן העין. החסידים
שתרגמו את הקבלה העוסקת באלוהות למוסבת אל האדם, ראו את המלבוש של התורה כחלק
ממארג היחס בין אדם לאלוהים. בעל התניא - רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר
הראשון של חסידות חב"ד, מדמה את העיסוק בתורה לבן מלך המחבק את אביו. האם
מכיוון שהמלך מלובש במלבושיו, הוא חווה ניכור וריחוק? לא.
ראו
נא את הסברו של הרב שטיינזלץ לשימוש שעושים המקובלים במושג 'לבוש', כמסמן חלקים של
הנפש האנושית:
בחסידות נמשלים הגילויים של הנפש - ללבושים,
המהות המתגלה מתלבשת בהם ודרכם היא מתגלה...
במובן הרחב של המושג, כל גילויי הנפש הם 'לבושים',
ואולם במובן המצומצם יותר משתמשים בדרך כלל במונח 'לבושים' לגבי מחשבה דיבור
ומעשה. עם כל ההבדל שבין לבוש המחשבה שהוא הפנימי, ללבוש הדיבור והמעשה שהם
חיצוניים יותר, הרי כולם שווים בכך שאין קשר מהותי בין המתלבש ולבושו. הלבוש, אף
שהוא המגלה את המהות הפנימית נשאר תמיד ישות נבדלת ונפרדת. באמצעות הלבושים מגלה
הנפש את כוחותיה, אבל אין היא מזדהה איתם. [פירוש לספר התניא, כרך א' עמ' 87 - 88]
המלבוש
רומז כי יש משהו מעבר לו, הגוף בבגד הממשי, הנפש במטפורה. החיפוש הוא אחר המהות,
המגלה הוא המסתיר הוא הלבוש. מצד אחד תמיד יש כמיהה אל מה שמעבר ומתחת למלבוש, מצד
שני, דווקא המלבוש מאפשר את הזיקה אל אשר מעבר לו.
עגנון
כתב סיפור קסום, 'המלבוש'. סיפור קצר, עולם ומלואו בו. מעשה בחייט שהוזמן לתקן
מלבושו של שר. כדרכו של עגנון, הכל משתבש, שוב ושוב, והוא לא מצליח לעמוד במשימה.
יודעי דבר דרשו את הסיפור כמשל לניסיון האדם לתקן את מלבושי הנפש שלו. בדרך הילוכו
מפזר עגנון מפניניו, על תיקוני הבגד:
הוריד את משקפיו וקינחן וחזר ותלאן בעיניו ובדק
את המלבוש לראות מה חסר. הכפתורים מחוברים, אף דברים שהם נוי למלבוש מייפים את המלבוש.
אבל המלבוש עצמו מחוסר משהו. זה משהו שאם הוא יש המלבוש מלבוש, ואם חסר אין המלבוש
מלבוש...
נתחזק ונטל את המחט ותפר כאן תפירה וכאן תפירה.
אילו תפרן ביום בזמן שהיתה החמה מאירה היתה כל תפירה ותפירה במקומה, עכשיו לאור
הנר נשתבשו אצבעותיו של החייט. אם לא קלקל מה שהיה מתוקן לא תיקן מה שהיה לתקן...
יצא החייט מעם פני השר על מנת לחזור מיד לעבודתו.
באמת אין המלבוש חסר אלא משהו, ואין צורך להשחיר עיניו בלילה, אף על פי כן קיבל
עליו לסמוך אמירה למעשה, כדי להראות לשר שהוא אומר ומקיים...
...נטל את המלבוש וניערו ונטל כלי שער והתחיל
מעבירו על המלבוש. עם שהוא טרוד במלבוש עבר על חלונו עבד אחד מעבדי השר. נתבהל
החייט ואחזתו אימה. נטל את המלבוש והחביאו ולא הביט היכן החביאו, ובלבד שמעלימו
מעיני העבד של השר. מתוך שהחביאו ולא הביט היכן החביאו לא נעשה המלבוש יפה יותר
ולא נתנקה מלכלוכו. לאחר שהלך לו העבד הוציא החייט את המלבוש וחזר לנקותו ולנערו
עד ששכח שהגיע זמן סעודת הצהרים...
... עם שהוא אוכל נשפך קצת רוטב על המלבוש. קפץ
החייט כאילו דקרתו מחט. נזדעזע השולחן ונשפכה כל הקערה, ולהיכן נשפכה, על המלבוש
של השר. טפח החייט על פניו והטיח ראשו בכותל וצעק, אוי לי ואבוי לי, הכינו לי קבר
ותכריכים. שמעה אשתו ובאה. ביקשה לנחם אותו ואמרה, עדיין לא כלו כל הקיצין, הריני
נוטלת את המלבוש והולכת לנהר ומכבסת אותו...
הבגד
הוא ישות, לא רק מכינים אותו, צריך לתחזק, ולנקות ולכבס אותו, והוא מועד לקמטים
וכתמים... האדם הוא הבגד, האדם הוא כבגד. לעיתים, דווקא מפאת זרות הבגד לאדם, האדם
הוא לא הבגד, הוא המשמר את הזהות. כך כותבת ויסלבה שימבורסקה, המתארת פגישה בינה
כאישה מבוגרת עם הנערה שהיא היתה פעם:
בת עשרה
אני בת עשרה? / אילו ניצבה פתאום כאן, עכשיו,
מולי, / ההיה עלי לקבל את פניה כאדם קרוב, / גם אם היא זרה לי, רחוקה?
להזיל דמעה, לנשק במצח הקטן / מן הטעם האחד, /
שיום ההולדת שלנו זהה?
כה רב אי הדמיון ביננו, / אפשר כי העצמות, רק הן
אותו הדבר, / קימור הגולגולת, ארובות העיניים.
עיניה כמו מעט גדולות יותר, / הריסים ארוכים
יותר, / הקומה גבוהה יותר / והגוף כולו עטוף במהודק / בעור חלק, בלי פגם.
קרובי משפחה ומכרים אכן קושרים ביננו, / אבל
בעולמה כמעט כולם חיים, / ואילו בעולמי כמעט אף אחד / מהחוג המשותף הזה.
כה נבדלות אנו; / חושבות, מדברות על דברים שונים
לחלוטין. / היא יודעת מעט - אך בנחישות הראויה לעניין טוב מזה. אני יודעת הרבה
יותר / אך לא בבטחה.
היא מראה לי שירים, / בכתב יד מסודר, ברור, /
שכמותו איני כותבת זה שנים.
אני קוראת את השירים האלה, קוראת. / נו, אולי
האחד הזה, / אם היו מקצרים אותו / ומתקנים בכמה מקומות. / השאר לא מנבא שום דבר
טוב.
השיחה לא קולחת. / הזמן על השעון העלוב שלה /
עודנו בלתי יציב וזול, / על שלי הוא יקר לאין ערוך ומדויק.
לעת פרדה - לא כלום, חיוך נימוסין / ושום
התרגשות.
רק כשהיא נעלמת / ומותירה בחיפזון את הצעיף שלה,
/
צעיף מצמר אמיתי / עם פסים צבעוניים / שאמא שלנו
/ סרגה בשבילה.
עדיין הוא שמור אצלי.
הזהות
משתנה ללא שיור, רק הבגד נותר ושומר עליה. וכאן מגיע הנס כריסטיאן אנדרסן הגאון,
ומספר את סיפור בגדי המלך החדשים. המלך שתופרים לו את הלא - בגדים. רק ילד אחד
צועק - 'המלך ערום!' והעירום חושף את שקר הבגד. והכהן אשר לו שתי מערכות בגדים,
אחת פשוטה, בגדי לבן, גלגול עלה התאנה של האדם הראשון וחווה, ואחת מפוארת בזהב
ובתכלת, גלגול כותנות העור שלהם, הוא בכל פעם שנכנס לפני ולפנים, פושט את בגדי
הכבוד ולובש את הבגדים הפשוטים, קרוב עד גבול האפשר ללא - בגדים, ושוב לובש ושוב
פושט. כי האדם נדרש בראש ובראשונה לגמישות, להתאים את עצמו להתרחשות, מתי הבגד
עושה את זהותו, ומתי הלא - בגד מגלה אותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה