יום חמישי, 12 באוגוסט 2021

על הוודאות [פרשת שופטים]

 על הוודאות [פרשת שופטים]

 

בפרשתנו מופיעה פרשת הנביא, היא פורשת את האופן הראוי להעמדת נביא לישראל. בסופה היא מתמודדת עם בעיה:  'וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ: 'אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'?' [דברים י"ח כ"א]. איך נדע? איך נבחין בין נביא אמת לנביא שקר? והפתרון:  

'אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.' [שם שם כ"ב]. הנביא מנבא את אשר יקרה בנקודת זמן מסוימת בעתיד. אם דבריו מתקיימים, הרי הוא נביא אמת. אם דבריו לא מתקיימים, הרי הוא נביא שקר. הפתרון הזה מוזר, על פניו הוא עוקר את משמעות הנבואה. נניח שאנחנו תושבי נינווה העיר הגדולה. יונה מגיע לעירנו, נעמד בכיכר וקורא: 'עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת' [יונה ג' ד']. מילותיו אמורות לטלטל את ליבנו, לגרום לנו לחזור בתשובה. אבל על פי פרשתנו, נאמר לו: 'נחכה ארבעים יום. אם תהפך העיר, נדע שאתה נביא אמת ונחזור בתשובה. אם לא תהפך העיר, שאתה נביא שקר ולא נחזור בתשובה. זה אבסורד.

תופעה דומה, מופיעה בפרשת הקדשתו של משה. משה ירא, מפחד ומהסס. ריבונו של עולם מחזק אותו ואומר: '... וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה' [שמות ג' י"ב]. משה זקוק לאות עכשיו, לפני תחילת המסע. עכשיו הוא לא בטוח בעצמו, עכשיו הוא צריך להניע את למסע הקשה. מה יעזור לו אות המופיע בסוף המסע?

אריסטו [384 - 322 לפני הספירה] - הפילוסוף היווני הגדול, התבונן בעין בוחנת במושג ה'סיבה'. הוא גילה שישנם כמה סוגים של 'סיבה', לא תמיד אנחנו מבחינים ביניהם. את ארבע הסיבות שמצא, אפשר לחלק לשתי קבוצות. בקבוצה אחת - הסיבות שקודמות להתרחשות, בקבוצה השנייה - הסיבה התכליתית המאוחרת להתרחשות. הסיבה התכליתית נותנת מענה לשאלה - 'לשם מה?'. אני בונה כיסא. אני שואל את עצמי: 'לשם מה נחוץ כיסא?' התשובה: 'לשם ישיבה'. הישיבה היא התכלית של הכיסא. עתה, כשהובהרה לי התכלית, היא מעוררת אותי לבנות את הכיסא כך ולא אחרת. קאנט שכלל את הסיבה התכליתית, הוא העמיד את האידיאה המכוונת. האידיאה המכוונת היא דימוי מופשט הניצב מעבר לציר ההתפתחות שבזמן, כמו מגדלור העומד על החוף. המגדלור מכוון את הספינות אל היעד, למרות שהן לעולם לא יוכלו לעלות לחוף ולהגיע אליו. במקרה שלנו: יש דימוי מופשט, אידיאה של הכיסא, כל כיסא שנבנה חותר להתדמות ולהתקרב אליה.

האות שניתן למשה, היה אידיאה מכוונת. הוא סימן את היעד ואת הייעוד, ובכך נתן למשה כוח להניע את המסע הגדול. הוא לא בא לפוגג את אי הוודאות הכרוכה במסע, אלא לצקת ביטחון המתווסף אליה.

האלוף אהרון זאבי פרקש שהיה ראש אגף המודיעין, ותת אלוף דב תמרי שהיה קצין מודיעין ראשי כתבו יחד ספר על המודיעין שנקרא: 'ואיך נדע?'. יש קשר בין תפקיד הנביא ובין תפקיד איש המודיעין, שניהם מטרימים את העתיד. וכך הם כותבים בספר: 'ההיגיון העומד בבסיס המודיעין המערכתי הוא ליצור את התנאים להבנה וללמידה של ההקשר הייחודי שך המערכה המתהווה... ההקשר אינו צירוף של עובדות, אלא הסתכלות והבנה סובייקטיבית של תופעה המתהווה, אותה יוצרים ביחד המודיעין והמפקדים של המערכה הצפויה. זה דורש חקירה ולמידה של מערכת רבת ניגודים, במסגרתה נמצאים היריבים, אנחנו ושחקנים חיצוניים שיש להם נגיעה ישירה או עקיפה למערכה ולהשלכותיה. מכאן שהתכלית של המודיעין למערכה היא לספק למפקד המערכה ולממונים עליו את התנאים להשתתפותם של היריב ושלנו במערכת אחת, המאפשרת לנו ראייה עצמית לאור תופעה חדשה, בהקשר חדש, של משבר מתהווה' [עמ' 17]. ככה זה. כאשר אתה מנסה לדעת את הבלתי נודע, אתה לומד בסופו של דבר על עצמך - 'ראייה עצמית'. אם ריבונו של עולם מנטרל את הידיעה הוודאית בראשית המסע, המסע הופך למסע של התבוננות עצמית וגיבוש זהות. כך כתב פרנץ קפקא:

'שוב ושוב אני תועה, שביל ביער הוא אבל רואים אותו היטב, רק מעליו נגלית לעין רצועת שמים, בכל מקום אחר היער עבות ואפל. ולמרות זה, התעייה הנמשכת, הנואשת, וחוץ מזה: אם אני סוטה צעד אחד מהדרך, מיד אני נמצא אלף צעדים בתוך היער, עזוב לנפשי, עד שאני רוצה ליפול ארצה, לשכב ולא לקום עוד' [היונה שעל הגג, עמ' 148].

ביער הזה יש כמה רבדים של תעייה. אם סוטים מהשביל - נמצאים אלף צעדים בתוך היער, עזובים לנפשנו. אם הולכים בשביל - עדיין תועים. כך זה עם הנביא. יש נביא שקר שאם אתה בידיו - אתה עזוב לנפשך ולא רואים את השמים. אם מדובר בנביא אמת, יש שביל, רואים ממנו את השמים, אבל עדיין יש אי וודאות. את אי הוודאות הנביא לא מבטל, כיוון שהיא החיים עצמם, המסע עצמו.  

 

אין תגובות: