על זווית הראייה [פרשת כי תבוא]

על זווית הראייה [פרשת כי תבוא]

 

משה מצווה את העם, להעמיד מברכים על גריזים ומקללים על הר עיבל. [דברים כ"ז י"א והלאה, וראו י"א כ"ט - ל'].

מדוע? מדוע לא להעמיד אותם במישור, לפני העם? על פניו, התשובה פשוטה. יש משהו תיאטרלי, חזק במופע ההרים. כך מעצים משה את האפקט של הברכה והקללה, מטביע חותם שאולי יניע את העם ללכת בדרך הטוב.

הרש"ר הירש [1808 - 1888] מוסיף פשר, למרות שלא הכיר את הארץ הוא כותב על פי ספר ידיעת הארץ שהיה ברשותו. הוא מורה כי הר גריזים גבוה יותר וירוק, ואילו הר עיבל נמוך וחרב. כך מהווה כל אחד מההרים ביטוי צורני, זה של הברכה וזה של הקללה.

ברצוני להציג פשר נוסף. ההר הוא נקודת ציון טעונה, במקורות היהדות ובדתות אחרות. הוא גבוה, ועל כן נתפס כקרוב אל ריבונו של עולם. יעד העקדה הוא אחד ההרים, יעד יציאת מצרים הוא ההר. ריבונו של עולם נגלה למשה על ההר, המבשר העתידי ייגלה מההרים.

מעבר להיות ההר גבוה ובכך רוחני, הוא מאפשר זווית ראייה חדשה - רחבה יותר. לכן בלעם נלקח להרים שונים המאפשרים זוויות ראייה שונות למושא הקללה ההופך למושא הברכה. פעם הוא עולה לבמות בעל, פעם אל ראש הפסגה של שדה צופים, פעם אל ראש הפעור. פעם הוא רואה את כל העם, פעם רק את אפס קצהו, כל זווית ראייה אמורה לשנות את איכות הדברים שיאמר. גם משה לפני מותו עולה להר נבו, לראות את הארץ אליה הוביל את העם.

נטלי אנג'יר כתבה ספר 'הקנון המדעי'. בספרה היא מנסה לשתף את קוראיה, בשינוי התודעה הנדרש כדי לראות את העולם בעין של מדען. את הפרק 'קנה מידה' היא פותחת כך:

'... האם אתם זקוקים ללקח מהיר בענווה? טפסו ועלו אל מצפור במרומי רכס הרים (איזה שתרצו, הבחירה בידכם) והשקיפו על הנוף רחב הידיים שמתחת, על האקורדיון הענקי של קפלי קרקע רקומי צבעים, על הגבעות והעמקים המתחלפים דומם אלה באלה עד שהם נבלעים במרחקי האופק, בלא שהואילו אפילו לזלזל בכם. או השקיפו על כיפת שמי הלילה המדבריים, זרועי הכוכבים, וחשבו על כך שהמראה השופע הנגול לעיניכם  העירומות מכיל רק 2500 מתוך 300 מיליארדי הכוכבים בביל החלב שלנו - ושיש מלבדו עוד 100 מיליארד גלקסיות גדושות כוכבים ביקומנו, אף אם איננו יכולים לראותן בעין לא מצוידת. [עמ' 119 בתרגום העברי].

אנחנו חיים במרחב צר. העלייה לראש ההר חושפת את המרחב, את הגודל, מובילה לחשיבה על ממדי היקום האסטרונומיים ומובילה ל... ענווה. מהלך זהה מבצע הרמב"ם במורה נבוכים [חלק ג' פרק י"ד], בעזרת הידע האסטרונומי שהיה לו במאה השתים עשרה. חשיפת ממדי היקום מובילה אותו לשינוי עמוק בתמונת העולם: מתמונת עולם בה האדם ניצב במרכז, לתמונת עולם בה האדם הוא פירור דק בשוליים. כתוצאה מכך, משתנה כל תפישת הרע שלו. מתפישה בה מקרה רע שאירע מכוון אליו, לתפיסה בה הוא לא מושא האירועים והרע הפוקד אותו הוא אקראי ולא מכוון.

מיהי צ'יקסנטמהיי - מחשובי הפסיכולוגים בעת הזאת - לוקח - בספרו 'זרימה' - את נקודת המבט הזאת ומורה כי מובילה את האדם לחרדה ומונעת ממנו את האושר:

 

הסיבה העיקרית לקשיים בהשגת האושר נעוצה בעובדה שהיקום נברא לא במטרה לספק תנאי מחייה נוחים לבני האדם. הוא עצום באופן כמעט בלתי נתפש, ורוב רובו קר ועוין חיים. מתחוללים בו אירועים אלימים רבים... כדי לשרוד בו נאלצו בני האדם להיאבק במשך מיליוני שנים נגד קרח, אש, שיטפונות, חיות פרא ומיקרואורגניזמים בלתי נראים המופיעים יש מאין וקוטלים אותנו. [עמ' 23 בתרגום העברי].

 

תורת הזרימה מורה כי מזווית הראייה של האדם העולם הוא כאוס. כאוס מעורר אימה. הכלי של האדם להתמודד בחרדה הקיומית הנוראה הזאת, הוא לבנות לעצמו מערכות של סדר דינאמי המאפשרות לו לזרום איתן תוך כדי מימושן. כשאני פועל על פי עקרונות של סדר - מטפס על הר, רץ מרתון, פותר בעיות במתמטיקה או מציג בתיאטרון - אני מפוגג את החרדה של הכאוס ויכול להתקרב אל האושר.

ויסלבה שימבורסקה בשירה 'פרספקטיבה', מתאמת התרחשות של פרידה בין בני זוג שהיא רואה מהחלון בקומה גבוהה. היא מוסיפה:

 

ראיתי אותם מהחלון,/ והמביט מלמעלה,/ טועה על נקלה.// ... ואני הבטוחה רק להרף עין במה שראיתי, / מנסה כעת לדבר על ליבכם, הקוראים,/ בשיר קטן לעת מצוא,/ שזה היה עצוב. [עמ' 37 ב'רגעים' בתרגום העברי].

 

ההבנה שהמראה תלוי בזווית הראיה, מובילה למודעות עד כמה המבט רופף ועלול לטעות. שתי זוויות הראייה - גריזים ועיבל - מורות: אין מוחלט. יש מבט של ברכה, ומבט של קללה, עין טובה ועין רעה - ואין הדבר תלוי אלא בנו, על איזה הר נבחר לטפס.