על הפעולה ועל ההוויה [פרשת נח]

על הפעולה ועל ההוויה [פרשת נח]

בקוראי את פרשת נח, התעוררו בי שלוש שאלות. השאלות שאלות עתיקות יומין הן, ותשובות רבות ניתנו להן במהלך הדורות. אלא שהפעם הצטרפו בי שלושתן, ויצרו תמונה חדשה של המציאות.

השאלה הראשונה

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

הגדרתו של נח כ'צדיק' - תמוהה. איזה כיסוי יש לה? במה ניכר שהוא צדיק? אלו מעשים הוא עשה המזכים אותו בתואר הזה? נראה שזה הרקע לשתי הפרשנויות אותן מביא רש"י:

'בדורותיו' - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

רש"י מוסיף ומגמד את ערכו של נח, מתוך השוואה לאברהם:

'את האלהים התהלך נח' - ובאברהם הוא אומר (י"ז א') 'התהלך לפני', (כ"ד מ') 'אשר התהלכתי לפניו'. נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

'את האלוהים' משמעו 'עם האלוהים'. נח לא היה בעל חוט שדרה ועמידה עצמאית, מה שאין כן אברהם. התחושה העומדת מאחרי הפרשנויות הללו, היא אותה ספקנות ביחס לצדיקותו של נח על פי תיאורי התורה. ובכל זאת התורה מגדירה אותו 'צדיק'. אני מרגיש כי יש כאן הגדרה אחרת של שלמות האדם, שבינתיים עוד נסתרת ממני.

השאלה השנייה

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע.

פסוק זה הוא אחד מקבוצת פסוקים - גם בפרשתנו וגם בפרשה הקודמת - המורים כי ריבונו של עולם לא השחית רק את בני האדם שהשחיתו את דרכם, אלא גם את כל החיות. ההיגיון המוסרי מתקומם כנגד ענישת בעלי החיים, על לא עוול בכפם. בסוף פרשת בראשית, כשמופיעה בפעם הראשונה כוונה זו של הבורא, כותב על כך רש"י:

מאדם עד בהמה - אף הם השחיתו דרכם. דבר אחר הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו?

שני הפירושים אינם מספקים. הקביעה כי החיות השחיתו דרכן איננה נראית סבירה, הכפפת החיות לאדם עד כדי 'מה צורך באלו' מכילה את אותה בעיה מוסרית עליה הצבענו.

השאלה השלישית

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ...

וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.

וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.

הסיפור מוזר: מצד אחד מסופר כי מי אשר חטא הוא חם, ומצד שני נח מקלל את בנו - את כנען. שוב מתקומם החוש המוסרי, מדוע נענש מי שלא חטא?! רש"י ניסה לפתור את הקושי, וכך כתב:

 יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו, לכך הוזכר על הדבר ונתקלל.

אמנם הקושי נפתר - כנען פשע וכנען מקולל, אך הפרשה לא פתורה שהרי בתורה לא מוזכר שכנען ראה.

הקשר בין הקושי השני לשלישי ברור: בשני המקרים מי שלא חטא נענש. אם נרחיב את מבטנו, נגלה כי כאן קצה קרחון של שאלת זהות מקיפה בתורה ובתנ"ך. הרי כך אומר ריבונו של עולם למשה, כשהוא מגלה לו מסתרי זהותו:

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.                           [שמות ל"ד ו' - ז']

ריבונו של עולם מתגלה כמי שמעניש בנים על חטא אביהם. אמנם ספר דברים חולק על הנהגה זו:

 

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.

                                                                                                          [כ"ד ט"ז]

ירמיהו נלחם בעמדת ספר שמות:

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה.

כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת, כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.

                                                                                               [ל"א כ"ח - כ"ט]

יחזקאל מחרה אחריו:

מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה?!                                                   [יחזקאל י"ח ב']

העם אימץ את עמדת ירמיהו יחזקאל וספר דברים:

וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת.         

                                                                                               [מלכים ב' י"ד ו']

פרשתנו אוחזת דווקא בעמדת ספר שמות, המורה כי הבן נענש בעוון אביו. על כן מקלל נח את כנען, למרות שמי שפגע בו הוא חם אביו. בואו ונתבונן בעמדה זו. מה יכול להוביל אליה? מה מבדיל בינה ובין תפישת הזהות של ספר דברים?

תפישת הזהות של ירמיהו יחזקאל דברים ומלכים, מתאימה לתפישת הזהות המודרנית: האדם הוא אטום אינדיבידואלי, נבדל מאביו ומאמו. האב והאם נותנים, מעניקים ומחנכים, אבל הזהות נבדלת ואמורה להיות נבדלת. לעומתה תמונת ספר שמות שונה: האדם וילדיו הם זהות אחת, זהות אחת בגופים מחולקים. אך דומני שיש עוד רובד בתמונה זו, והוא נגלה בפרשתנו. אם מתבוננים בעולם מבעד למשקפי הזהות האינדיבידואלית, הרי שהבולטת לעין היא הפעולה. היחיד עושה מעשה, והמעשה 'שייך' לו. ראובן מניף את ידו ומכה את שמעון, הרי זו ידו של ראובן, הוא אחראי עליה, והוא זה האמור לתת את הדין על המכה. מי שיבוא להעניש את לוי על המכה שהכה ראובן, יראה כמוזר וכמעוות המציאות. לעומת זאת, המבט על העולם מבעד למשקפי הזהות הקבוצתית שונה בתכלית. הוא איננו מבליט את הפעולה, אלא את ההוויה. ההוויה נצבעת בצבעים של טוב ורע, ולא של פעולה. הרע הוא רוע של הזהות, וזאת מתפרשת מעבר לאינדיבידואל. אפשר להעניש את לוי אם הוא אביו של ראובן, לא מפני שהוא הכה את שמעון, אלא מפני שהוא נושא את הרוע שהוביל לכך ששמעון הוכה.

החיות הושמדו לא מפני שהן השחיתו את דרכן ולא מפני שהן נבראו לשם האדם. החיות היו חלק מההוויה שהושחתה, וככאלה הן נשאו את הרוע. ההוויה הרעה צריכה היתה להיעלם, בכדי לאפשר התחלה חדשה. מובן שיש לזכור שספרי דברים, ירמיהו יחזקאל ומלכים חולקים על כך. הם סוברים שרק החוטא נענש, גם אם התוצאה תהיה שההוויה המושחתת תיוותר על עומדה. [יהיו שיאמרו שהם לא יחשבו שהסובבים את האינדיבידואל המושחת שייכים להוויה מושחתת].

נח, היה איש שלפחות על פי המתואר בתורה לא הצטיין בפעולות. אם היינו מתבוננים בפעולותיו, ייתכן שהוא לא היה זוכה לתואר צדיק. נח היה איש של הוויה. אדם שההצטרפות בינו לבין אלוהים - 'את האלוהים התהלך נח' - היא שכוננה את הוויית זהותו. אברהם היה איש מעשים, נח היה איש של הוויה. אלוהים בחר בו להינצל ולהתחיל מבראשית, בגלל הווייתו ולא בגלל פעולותיו.

אני מתבונן במציאות חיינו, ונדמה לי ששכחנו את הקול של בראשית ושמות. אנחנו מקדשים את הפעולות, דנים את בני האדם על פי פעולותיהם, שופטים ומכמתים אותם על פיהן. כדאי לזכור גם את הקול השני, להתבונן גם באנשים שאינם מפליאים לעשות - אבל מפליאים להיות.