על הדין [מסה ליום הכיפורים]

על הדין [מסה ליום הכיפורים]

 

הימים הנוראים, הינם מערכת המורכבת מראש השנה, ימי התשובה ויום הכיפורים. המושג המכונן את המערכת הזאת הוא הדין. הדין הוא מושג קשה, ובדרכו של עולם מעורר בלב רגשות של אימה ויראה. והנה, למרבה הפלא, במקורות היהדות הוא מופיע כמעורר תחושות הפוכות של שמחה ואהבה:

 

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.

ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה...                                 [משנה תענית פרק ד' משנה ז']

 

המשנה מוכרת, ועל כן רבים מקוראיה איבדו את כוח ההפתעה שבה. קשה להעלות על הדעת מישהו אחר - מלבד חכמי המשנה - שהיה מעלה בדעתו להעמיד את יום הכיפורים כיום מחולות ושידוכין. הכיצד?

 

רבי חמא בי [בן] רבי חנינה ורבי הושעיה,

חד אמר: אי זו אומה כאומה הזאת?

בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא.

אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים.

 

וחורנה [והאחר (מבני הזוג - רבי חמא ורבי הושעיה)] אמר:

אי זו אומה כאומה הזאת?

בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום, והליסטים אומר למחר הדין, למי שומעין? לא לשלטון?!

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן.

אמרו בית דין 'היום ראש השנה',

הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: 'העמידו בימה יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין, שאמרו בני היום ראש השנה'.

נמלכו בית דין לעברה למחר,

הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: 'העבירו בימה יעברו סניגורין יעברו קטיגורין שנמלכו בני לעברה למחר.'

מאי טעמא?

[תהילים פ"א ה'] 'כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב.' אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלוהי יעקב.

                                                            [ירושלמי, ראש השנה פרק א' הלכה ג']

 

עד כה ראינו עמדות תיאורטיות, המורות שימי הדין ובמיוחד יום הכיפורים הם ימי שמחה. חכמים רקמו באגדה גם סיפורים המורים על מימוש עמדה זו בחיים:

 

אמר רבי תנחומא:

מעשה בחייט אחד ברומי, שהלך בערב יום הכיפורים ליקח דג בשוק.

עמד הוא ועבדו של איפרכוס [שר הגליל] על המקח.

היה זה מעלה אותו בדמים וזה מעלה אותו בדמים, עד לשנים עשר דינרים.

לקחו החייט.

בשעת סעודה, אמר האיפרכוס לעבדו:

-        'למה לא הבאת לי דג?'

אמר לו:

-        'אדוני, למה אעלים ממך? הלכתי לשוק, ולא היה שם אלא דג אחד, ונמצאתי אני ויהודי עומדים עליו, והעלה בדמיו עד שהגיע לשנים עשר דינרים. מה היית מבקש? שנביא לך דג בשנים עשר דינרים?! אתמהא'.

אמר לו:

-        'מי הוא?'

אמר לו:

-        'אדם פלוני.'

שלח אחריו ובא [החייט] אליו [אל האיפרכוס].

אמר לו:

-        'מה ראית, חייט יהודי, שאכלת דג שנים עשר דינרים?'

אמר לו:

-        'אדוני. יש לנו יום אחד, כל העבירות שיש לנו הוא מכפר עלינו, וכאשר הוא מגיע, האם אין אנו צריכים לכבד אותו?!'

אמר [האיפרכוס]:

-        'כיוון שהבאת ראיה לדבריך, הרי אתה פטור.'

מה פרע לו הקדוש ברוך הוא?

הלך וקרע אותה [את הדגה] וזימן לו בתוכה מרגלית טובה.

                                                                            [בראשית רבה, פרשה י"א. מתורגם]

 

עד כאן תיעוד התופעה: במקורות היהדות, יום הכיפורים הוא יום של שמחה. אך מה הוא פשר התופעה? הרי היא סותרת את ההיגיון הרגשי?!

מתוך המקורות שהבאנו, עולה כי הסיבה היא הוודאות במחילת העוונות. חרדת דין קיימת, כשיש חשש שהדיין לא יוותר וימצה את הדין עם החוטא. יום הכיפורים יוצר וודאות כי העבירות תימחקנה, ועל כן הוא יום של שמחה. הלא כך אומרת התורה:

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ.

                                                                                                  [ויקרא ט"ז ל']

[

חכמים הרגישו במגמה זו, והגבילו אותה:

 

האומר 'אחטא ואשוב אחטא ואשוב' - אין מספיקין בידו לעשות תשובה. 'אחטא ויום הכפורים מכפר' - אין יום הכפורים מכפר.

עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר.

עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו.

את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה:

'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו' -  

עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר,

עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.

                                                                                             [משנה יומא ח' ז']

 

בסופו של דבר, על פי העמדת החכמים - רק עבירות שבין אדם למקום, וגם הן רק בתנאי שלא אמר 'אחטא ואשוב' או 'אחטא ויום הכיפורים מכפר', רק הן מתכפרות. רבי אלעזר בן עזריה דורש את הפסוק ממנו יכול להשתמע שכפרת העוונות מובטחת. 'כי ביום הזה יכפר עליכם מכל עוונותיכם'. הוא מדגיש את סופו של הפסוק - 'לפני ה' תטהרו' ולומד ממנו חובה לאקטיביות של האדם בכדי להשתחרר מחטאו - 'תטהרו'.

אם נתבונן בקטע מהתלמוד הירושלמי שהובא לעיל, נמצא בו פשר נוסף לשמחת יום הכיפורים. העמדה השניה במחלוקת, מורה על העמדה האקטיבית שיש לישראל בדין. בדרך כלל, השופט הוא הפעיל והנידון סביל. ואילו ביחס למערכת הדין הזו, הנידונים הם הקובעים - בעזרת קידוש החודש - מתי יערך הדין. כאן יש קצה קרחון של תמונה שלימה. כל מערך ימי הדין מציב ביסודו את התשובה, התשובה היא האפשרות של האדם לשנות את מסלול חייו וגורלו. העצב פעמים רבות הוא תולדה של פאסיביות, של תחושה כי הגורל שולט בחיים. ההיפוך אל עבר השליטה בחיים, יוצר שמחה בדין עצמו.

 

הרב שג"ר באחת מדרשותיו [שהתפרסמה לאחרונה בספר 'שארית האמונה' שיצא בהוצאת רסלינג], מבליט כיוון אחר. הוא מפנה כלפי גיבורו של קפקא, ק. החותר ושואף להישפט. כך כותב הרב שג"ר:

 

מה מושך כל כך באפשרות להישפט? התשובה היא כי השפיטה היא האישור של האדם; הוא אינו שוטה או קטן שאינם ראויים להישפט, ולפיכך הוא מבקש את החגיגיות והשמחה שבלהיות קיים. ואכן, סוג דק ועדין של חגיגיות נעלם והולך מעולמנו ככל שהחברה מתרחקת מעצם מושג המשפט, והאדם אינו מוצא את הפתח להיכל המשפט. העדר המשפט הוא המצב הקפקאי האופייני כל כך לאדם בחברה המודרנית שבה אנו חיים - אף אחד לא שופט אותנו, וממילא אף אחד גם לא סופר אותנו. חיים סתם, ובסתם אין פשע ועוון שעליהם אפשר להישפט, יש סתם. חיים במקרה, בקרי, בטומאת קרי.

 

הצבנו שלוש אפשרויות לפשר שמחת יום הכיפורים: וודאות הכפרה, החירות לעצב את חיינו וחוויית ההישפטות שהיא חוויית ההיראות. על שלוש אלה אוסיף עוד פשר אחד, שהוא פשר שמחתי שלי ביום הכיפורים. המשפט הוא תולדת הדין, הדין הוא תולדת ההגדרה. כדי ליישם חוק ומשפט, חייבים להגדיר. 'אסור לאדם לקחת חפץ מרשות חברו'. משפט פשוט, אך כדי ליישם אותו ולדון את העובר עליו, חייבים להגדיר ולגדור כמה גדרות. מי כלול בהגדרת 'אדם'? גם ילד? מאיזה גיל חל החיוב? מה כלול בהגדרת חפץ? כל עצם? גרגיר? ממתי דבר יוגדר כחפץ? מהי הרשות? מהם גבולותיה? אם פרי צומח על ענף היוצא מחצר החבר אל רשות הרבים - הוא כלול בהגדרה? ועוד כהנה וכהנה. שיטת ההגדרה קודמת לשיטת החוק. סוקרטס בנה אותה ביחס לשפה, להגדרת מושגיה. אפשר לחלוק על השיטה, היום בעידן המכונה פוסט מודרני רבו החולקים עליה. אם מגדירים, מגדירים לא רק חפצים אלא גם זהויות: לא רק מיהו אדם, לא רק מיהו בוגר, אלא גם מיהו יהודי? מיהו דתי? מיהו חילוני? הלך הרוח הקיים היום מעדיף את העדר ההגדרה, את המצב הכאוטי המאפשר לאדם לנוע בחופשיות בין ההגדרות. אני בעולמי הקטן חולק משורש נשמתי על שיטת אי ההגדרה. לדעתי העדר הגדרה יוצר בעיות זהות קשות, המכבידות על האפשרות לנווט את דרכנו בחיים. יום הדין הוא עבורי יום ההגדרה, יום ההבחנה החדה כתער בין טוב לרע, יום הגבולות. יום שבו יום הוא יום ולילה הוא לילה, גבר הוא גבר ואישה היא אישה. יום שבו גם אוהב אדם אוניברסאלי לא נרתע מלזהות עצמו בזהות לאומית - במקרה שלנו - 'יהודי'.

 

המשנה במסכת בבא בתרא קובעת:

 

ניפול [גוזל] הנמצא בתוך חמשים אמה - הרי הוא של בעל השובך,

חוץ מחמשים אמה - הרי הוא של מוצאו.                      [בבא בתרא כ"ג ע"ב]

 

רבי ירמיה הקשה על המשנה:

 

רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו?

ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא [ועל זה הוציאוהו לרבי ירמיה מבית המדרש].

 

אפשר ללעוג לשיטת ההגדרה, במיוחד לגבולות שהיא משרטטת. אך בית המדרש הוא המחליט בכל זאת לאחוז בשיטה. האלטרנטיבה, העולם שבו אין גבול בין איש לרעהו, בין עם לעם, בין זהות לזהות - נתפשת בשיטה זו כקשה ומסוכנת יותר. על ההכרעה הזאת של בית המדרש שהיא הכרעת זהותי, אני שמח ביום הדין.