על המקריות על הסיבתיות ועל ההשגחה

על המקריות על הסיבתיות ועל ההשגחה [פרשת חיי שרה]

 

אברהם שולח את עבדו, מטיל עליו משימה:

 

...אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק.

 

העבד מבצע את החלק הראשון, מגיע אל ארץ אברהם. עתה מוטל עליו לבצע את החלק השני, לקחת אישה ליצחק. הוא לא יודע כיצד לבצע את המשימה, ועל כן נושא תפילה:

 

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה: שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

 

דברי העבד מכילים דברים שונים, שעל פניו של עניין אינם עולים בקנה אחד. מצד אחד - הוא מבקש מאלוהים שימצא עבורו את האישה היעודה. מצד שני - הוא מציע מבחן שאמור לחשוף האם נערה מסוימת מתאימה ליצחק. מצד שלישי - הוא מבקש מאלוהים שיקרה לפניו, כלומר - יזמן במקרה את האישה היעודה. זאת בקשה שלכאורה מכילה סתירה פנימית: אם אלוהים מזמן הרי שאין זה מקרי, ואם יהיה זה מקרי הרי שלא יהיה זה זימון. שלושת הדברים יוצרים שלוש פרשנויות אפשריות לכך שנמצאה האישה הנכונה - רבקה:

א.    השגחה.

ב.     מקרה.

ג.       הכוונה.

מה הסיפור של העבד? אפשר להעמיד את סיפורו בכמה אופנים. אפשר לומר שהסיפור המרכזי הוא סיפור ההשגחה. העבד מבקש מריבונו של עולם שיעשה את העבודה, ולאחר מעשה - כך הוא מפרש את המציאות. על כן הוא מודה לריבונו של עולם כי הצליח את דרכו, לכן הוא אומר שזאת האישה שהוכיח ריבונו של עולם לבן אדונו. גם מארחיו מחזקים את הפרשנות הזאת, ואומרים מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב. על פי קריאה זו, הביטוי הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם לא מורה על מקרה, אלא הוראתו 'הזמן נא'. על פי קריאה זו, המעשה המכוון - הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה - לא מהווה את הסיבה לבחירה, אלא אישור למעשה האלוהים.

קריאה שניה אפשרית היא שהמוטיב הדומיננטי הוא המקרה. העבד מתפלל תפילת אבסורד, הוא יודע שלמצוא אישה בארץ זרה זה כמו למצוא מחט בערימת שחת. הוא מבין שאם זה אכן יקרה, הרי שיהיה זה מקרה. הן התפילה והן המעשה המכוון אינם יכולים להקהות את המקריות של מציאת אישה - ובוודאי את העובדה שלבסוף הוא נקלע לבית אדונו - אלה הם קולות מינוריים שאינם משקפים את תמונת העולם שלו [כפי שהרבה אנשים אומרים בעזרת ה' כביטוי לשון ולא כאמונה רצינית].

קריאה שלישית אפשרית היא שהמוטיב הדומיננטי הוא ההכוונה. העבד סומך על עצמו, ועל כן בונה מנגנון שיוביל אותו למציאת האישה המתאימה. הן שפת המקרה והן השפה הדתית הם מס שפתיים שמבטא אולי חרדה, אך למעשה האיש מאמין ביכולתו לעשות ולכוון את המציאות למטרותיו.

ברצוני לבחון אפשרות רביעית. הסיבה לכך היא אי נחת משלוש הקריאות הקודמות. כל אחת מהן מכריחה אותי - הקורא - למזער אפשרויות אחרות, לשים בסוגריים ביטויים של העבד. אבל העובדה הספרותית היא שכל הביטויים מופיעים, וכולם באותן אותיות שחורות. האם יש אפשרות שמקרה, השגחה והכוונה אינן שלוש קריאות שונות אלא קריאה אחת?!

במוקד ההתבוננות שלנו צריך לעמוד מושג הסיבתיות. דרך החשיבה הרגילה שלנו מורה כי לכל אירוע - או שיש סיבה בעולם, או - בתמונת עולם דתית - שיש לו סיבה מעבר לעולם, בהנהגת ריבונו של עולם, או שאין לו סיבה, שהוא מקרי. אבל אפשר להתבונן על הדברים באופן אחר. חישבו למשל על ההתרחשות הבאה: ילד רוצה לטפס על עץ. הוא מפחד. הוא מרגיש שהוא לא מסוגל. אביו מתקרב ועומד לצידו ואומר לו: 'אתה יכול'. הילד אוזר כוח ומטפס. מה המערך הסיבתי שהוביל לתוצאה והיא שהילד יושב עתה בין ענפיו הגבוהים של העץ? אי אפשר לקחת מהילד את התפקיד של מסובב הסיבה. למרות שבלעדי אביו הוא לא הצליח בכך, הנוכחות של האב לא גרעה מכוחו אלא להפך - העצימה אותו. אפשר לצייר תמונה בה האדם אחראי לכוון את ההתרחשויות. רק אם יפעיל את הכוח ואת המחשבה הנדרשים יגיע אל התוצאה. אלוהים לא יעשה לו את המלאכה. ובכל זאת הוא זקוק לנוכחותו של אלוהים, היא הנותנת לו את הכוח לפעול. העבד פועל ויוצר את ההתרחשות שתוביל לתוצאה המכוונת - מציאת האישה המתאימה. הוא לא מפחית את מאמציו כהוא זה מפאת תפילתו לאלוהים. להפך. התפילה מעוררת בו את הרצון לפעול לפני האלוהים. את ההתרחשות הזאת אפשר לתאר בשתי השפות. אפשר לומר 'אתה ריבונו של עולם עשית זאת', ואפשר לומר 'אני העבד עשיתי זאת'.

ומה על המקרה? תמונת עולם סיבתית ממעיטה את המקום שיש לאדם ואפילו לאלוהים להתערב. העולם הוא מנגנון סיבתי, ואין מקום ל'שחקן' נוסף להתערב בו. לעומת זאת, בעולם מקרי בו הדברים מתרחשים מאליהם, יש מקום להתערבות - הן של האדם והן של ריבונו.

מכאן עולה תמונה, שאני בגוף ראשון שותף לה לא רק באופן פרשנות המקורות, אלא גם באופן פרשנות המציאות: העולם הוא כאוטי, אסופת מקרים חסרי כיוון מטרה ותכלית. בתוך העולם הזה צריך להתנהל. דווקא מפני שאין חוקיות סיבתית הדוקה, יש מקום למאמץ לעשות סדר בתוהו ובבוהו, להציב יעדים ומטרות ולכוון את הצעדים לקראתם. דווקא מפני שאין סדר וחוקיות, יש מקום למי שמאמין בקיומו של ריבונו של עולם, להתפלל אליו ולבקש את עזרתו. עזרתו ניתנת בנוכחותו, מאמצי האדם ניכרים במעשיו. כך מתנהלים הדברים בעולם, והצניעות והעדינות מובילות את האדם כאשר הוא משיג את יעדיו, לייחס אותם לאחר - לריבונו של עולם.