על
החירות
פתיח
אפתח
בגילוי נאות: חג הפסח הוא החג המרכזי בחיי, מכיוון שערך החירות שבא בו לידי ביטוי
הוא הערך החשוב במערך הערכים שלי. בכל שנה ושנה אני שב להתבונן במקורות המגלמים את
ערכי החירות והחופש, מגלה בהם פנים חדשות. הפילוסוף הגדול קאנט העמיד את שאלת
החופש כאנטינומיה, כלומר כערך שהתודעה בעל כורחה חושבת ביחס אליו דבר והיפוכו.
מהצד האחד, מרבית בני האדם תופשים את עצמם כבני חורין - לפחות ביחס להכרעות יום
יומיות 'קטנות'. מהצד השני, אנחנו חושבים על כך התרחשות במסגרת סיבתית. כלומר: כל דבר
קורה - בהכרח - מפאת סיבה, ומכאן שאין חירות ואין חופש. למרות זאת, הוגים שונים -
בעולם ובישראל - נקטו עמדה בשאלה זו, לכאן או לכאן. במסורת החשיבה היהודית,
הרמב"ם אחז בחירות. בר הפלוגתא הגדול שלו - רבי חיסדאי קרשקש, אחז בקוטב ההכרח.
בדורות המאוחרים, בעולמה של החסידות, התחוללה מחלוקת איתנים בין אנשי אסכולת
פשיסחא. היהודי הקדוש, הרבי מקוצק ורבי שמחה בונם מפשיסחא משכו אל קוטב החירות.
רבי מרדכי יוסף מאיזביצא - בעל 'מי השילוח' - ורבי צדוק הכהן מלובלין משכו אל קוטב
ההכרח. עולמי שלי הוא עולם החופש והחירות, מורי ורבי בסוגיה זו הוא הרמב"ם.
הפרק בו אשוב גם השנה להתבונן, הוא הפרק החמישי בהלכות תשובה שב'יד החזקה' של
הרמב"ם. 'אין בית מדרש ללא חידוש', גם השנה מתחדשים לי חידושים בסוגיית
החירות.
א.
הרשות
רשות
לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות
עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. [הלכה א']
ה'רשות'
מאפשרת ולא מכריחה. אדם יכול לבחור, אך לא מוכרח לבחור. יכול אדם לוותר על האפשרות
או לברוח ממנה, אך לעולם הרשות נתונה. הבחירה היא גם מה להיות, הבחירה היא גם לאן
להטות. יכול אתה להטות את עצמך לדרך, בה תהיה נתון להקשר סיבתי שיצמצם או יבטל את
חירותך. אבל לעולם יכול אתה להטות את עצמך אל מרחב החירות, בו תתנהל מתוך חופש.
ב.
מרחב החירות
כל
אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או
כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד
משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.
[הלכה
ב']
מרחב
החירות הוא מוחלט. הוא כולל את המוסרי ['להיות צדיק או רשע'], את התבוני ['להיות
חכם או סכל'], את המידות ['רחמן או אכזרי']. הוא משוחרר מכפיה לבחור באחת
מהאפשרויות, ויתרה מזו - אף ממשיכה. מושג הפיתוי הוא טעות. אם משהו או מישהו מושך,
הרי האדם לא נמשך אלא מכריע הכרעה בת חורין אם ללכת בעקבות ה'מושך' או לא.
ג.
החירות כעיקר וכעמוד
ודבר
זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה. [הלכה ג']
החירות
אינה פרט במכלול. היא עיקר כשעקרונות רבים אחרים טפלים ביחס אליה. יתרה מזו: היא 'עמוד',
כלומר יסוד שאם תשמיט אותו, הבניין כולו יתמוטט. כיצד?
אילו
האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו
לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים
מלבם הטיפשים הוברי שמים, היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו
דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשוך אותו
לדבר שאי אפשר לזוז ממנו?! ומה מקום היה לכל התורה כולה?! ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע
מן הרשע או משלם שכר לצדיק?! 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט'?! [הלכה ד']
תנאי
הכרחי לחוק - החירות לציית לו או לסרב לקיימו. אם אין חירות - אין חוק. תנאי הכרחי
לענישה - החירות לציית לחוק או לעבור עליו ולשאת באחריות לעונש. מערכת חוק וענישה
שלא מבוססת על החירות, היא מערכת מעוותת שאפשר לקרוא עליה את דברי אברהם הנוראים
לריבונו של עולם כשהכיר בעיוות מוסרי של אלוהים: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!'
ד.
מרחב החירות ורצון האל
ואל
תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו וכי יעשה בעולם
דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו?! [הלכה ד']
הקושיה
חמורה. יש סתירה בין חופש לסיבתיות. או שהתמונה היא תמונת חופש משוחררת ממארג
סיבתי מחייב, או שהתמונה היא תמונה סיבתית ואין בה אפשרות לחירות שוחררת. ובמקביל
בשפה הדתית: או שיש לאל רצון מוחלט על פיו מתנהל העולם - ואזי רצון האדם כפוף
לרצון האל ואיננו חופשי, או שאין לאל רצון מוחלט, לאדם יש והוא חופשי.
דע,
שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו.
כיצד?
כשם
שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה והגלגל סובב בעיגול
וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו
מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל
שהאדם יכול לעשות. [הלכה ד']
בין
שני העקרונות הסותרים - רצון אלוהים וחירות האדם, השאיר הרמב"ם על מכונו את
ערך חירות האדם. זהו עיקרון מוחלט, ששום דבר לא משנה אותו או מגביל אותו. עבודת
הפירוש מחדש נעשית ביחס לרצון אלוהים. הוא מוצב כרוצה במרחב החירות של האדם, ועל
כן לא מגביל אותו. [אפשר היה לנקוט בפתרון הפוך - האדם רוצה להיות כפוף לאל, ועל
כן אין בכך כדי להגביל את חירותו. הרמב"ם לא בחר בדרך זו].
ה.
הפרדוקס של ידיעה ובחירה
שמא
תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע
או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק
ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו?!
[הלכה ה']
הפרדוקס
בנוי על אדני ההנחה שריבונו של עולם יודע הכל כולל את העתיד להתרחש. זאת הנחה
שאיננה הכרחית, התנ"ך לא מקבל אותה. אבל אם נקבל את ההנחה, הקושיה חמורה עד
מאוד.
דע
שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים
בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר.
כבר
בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקדוש ברוך הוא אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני
אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר
זה על בוריו.
וכשם
שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא...
אין
כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא...
וכיון
שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים. אבל נדע בלא
ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך,
ולא
מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. [שם]
שוב
חוזר המהלך: ישנם שני עקרונות סותרים - הידיעה והבחירה. הרמב"ם משאיר את
עיקרון הבחירה כעיקרון מוחלט ללא הגבלה וללא עיצוב מחדש. לעומת זאת את עיקרון
הידיעה הוא בונה מחדש, באופן שאינו מושג על ידי התודעה.
איסוף
החופש
והבחירה הם עיקרון עליון, הם בסיס ועמוד, הם ערכים מוחלטים ללא נגיעה וללא
הסתייגות. כחל העומד מולם - תורה, ענישה, רצון אלוהים, ידיעת אלוהים - נבנה מחדש
באופן מהאופנים, כך שלא יגביל את מוחלטות ערך החירות.
איש
החירות חוגג את חג החירות, כחג הערך המוחלט. הוא קורא לעצמו לעמוד בדרישות שמציב
בפניו ערך החירות, לא להיכנס לחרדה ולא לנוס מהחופש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה