על הלידה [פרשת תזריע]

על הלידה [פרשת תזריע]

 

פרשת תזריע פותחת בפרשת האישה היולדת:

 

...אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.

וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.

וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה', וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.

וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

 

הפרשה הזאת תמוהה ומוזרה. השדה הנפרש סביב היולדת הוא שדה של טומאה, של חטא עלום הדורש כפרה, של קורבן חטאת, של הרחקה מהמקדש. הרי זה עומד בסתירה לתחושת החיים הפשוטה כי לידה היא אזור של חיים, של טהרה, של קדושה.

כבר בימי התנאים נשאלה השאלה הזאת, ורבי שמעון אף נתן לה תשובה:

 

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?

אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה,

לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.                                               [נידה ל"א ע"ב]

 

רבי שמעון מציע חטא, מפני שללא עוון השבועה לא ברור על איזה חטא מביאה האם קורבן.

 

אציע בפניכם מבט אחר, תמונת עולם בה מתבהרת הטומאה ומתברר החטא. לשם כך, בואו ונתבונן שוב אל פרקי הבריאה. בפרק ב' של ספר בראשית, מושם האדם בגן עדן. ריבונו של עולם רואה כי לא טוב היות האדם לבדו, ולאחר תהליך של חיפוש בורא את האישה. הפעם ישנה התאמה:

 

וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

 

התורה מוסיפה ומורה על התנהלות החיים הנגזרת מכאן:

 

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

 

רש"י מסביר:

 

'לבשר אחד' - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד.

 

לדעתי הסיפור אחר. ההתלכדות לבשר אחד, היא ההצטרפות בין האיש ובין האישה. סיפור גן עדן היה אמור להיות סיפור של חיי נצח של האיש והאישה, ללא מוות וללא לידה. רק כאשר - בעקבות האכילה מעץ הדעת - נגזרת מיתה על האדם, נגזר גם עונשה של האישה -

 

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים...

המשמעות איננה שלפני החטא היא ילדה שלא בעצב, אלא שלפני החטא לא היתה לידה.

פרשת האישה היולדת בספר ויקרא, מזכירה לנו כי הלידה שייכת לשדה החטא, המוות הטומאה והכפרה. היא מנכיחה את הזוגיות שהיא היתה אמורה להיות צורת החיים האולטימטיביים.

כמובן שיש גם קול אחר, ואף הוא מופיע במקורותינו. לאלקנה היו שתי נשים, וספר שמואל מתאר כך את המבנה המשפחתי:

 

וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.                                    [שמואל א' א' ב']

 

אלקנה מנסה לנחם את חנה הכואבת את עקרותה, מציג תמונה העולה בקנה אחד עם בראשית פרק ב':

 

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.                                                         [שם ח']

 

חנה לא עונה לאלקנה, אבל שתיקתה ותפילתה מורות שהיא חושבת ומרגישה אחרת לגמרי. אלקנה לא טוב לה מעשרה בנים, ואפילו לא מבן אחד. כשנולד בנה היא אומרת:

 

אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי, וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ [שם כ"ז]

 

המציאות מורכבת משני הקולות, בלולים זה בזה. כל זוג הורים מתמודד עם האתגר של שימור הזוגיות בצידה של ההורות. פרשתנו נושאת את הקול המזכיר, יש ערך כשהוא לעצמו לזוגיות, לא רק כאמצעי להבאת ילדים לעולם. האהבה, הקשר וההצטרפות שבין איש לאישה, הם מלאות החיים ושלמותם.