יום רביעי, 15 באפריל 2015

חייב אדם לראות עצמו... [מאמר תגובה למאמר במוסף הארץ]


חייב אדם לראות עצמו...

 

קבוצת העבודה בראשות מיכל גוברין, יצרה יצירה מבורכת. חיפוש דרכי זיכרון חדשות על אדני מסורת הזיכרון היהודית, יש בה כדי לרענן ולחדש את עולמנו הרוחני האינטלקטואלי והרגשי. אך בדרכה היא יוצרת כמה עיוותים, במיוחד בהנחות יסוד גלויות וסמויות המשתיקות קולות אחרים ומנסות להשליט קול של קבוצה אחת ולה סדר יום משל עצמה.

כל מורשת הזיכרון של השואה מתוארת על ידי מיכל גוברין בשדה שפה המתאר מחלות ופצעים. על פי דרכה אנחנו לוקים באובססיה של זיכרון, פוסט טראומטיים שדרושה אנליזה בכדי לרפאם, זקוקים לכירורג שיטפל בפצעינו, ולא עוד אלא שאנחנו - כתוצאה מהמחלות הללו - עם אלים הנקרא לטפל באלימות שפשתה בו. הדרך המעוותת בה עיצבנו את הזיכרון לוקה במחלה נוראה ש'קורבניות' שמה. בדרך הילוכנו הוספנו רעות על רעות, השתקנו את כל אשר לא לחם כפי שאנו מצפים  מחיילי צה"ל שילחמו  - המסתירים, הבורחים, הפורסים מפיתם הדלה לרעב מהם, הדרנו את המזרחיים מזיכרון השואה, נתנו פה לרוע בצטטנו את דברי הגרמנים - היטלר, הימלר גבלס ודומיהם - גירינו את הזיכרון בנגיעות פרוורטיות ופורנוגרפיות. כל אלה מצטרפים לכך שכל אשר עשינו - בניגוד להצעה החדשה - איננו רלוונטי. הוא מהווה השתקעות בעבר, הוא הוא התגלמות הקורבניות שאין בה חיים להווה ולעתיד עמנו והאנושות כולה. הדרך החדשה שסללה הקבוצה היא הדרך הפלורליסטית, היא שתיתן פה לכל הקולות, היא שתעצים את הטוב ולא את הרע, היא דרך הבריאות הנפשית לבניית זיכרון.

אל מול תמונה זו ברצוני להציג תמונה אחרת: היה היה רוע, שלא היה כמותו מאז ומעולם. הרוע הזה כוון להשמיד להרוג ולאבד את העם היהודי. הוא פגע בקבוצה ופגע בהמוני פרטים. זיכרון חי של הרוע הזה איננו אובססיבי - הוא תולדה של נפש בריאה היודעת לא לטייח ולא לשכוח את אשר אירע לה. 'צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל'. כך נאמר בהגדה, הטקסט בו באה לידי ביטוי תרבות הזיכרון היהודי. צריך לתת פה לרוע, כדי שתדע מה היה, ומה עלול היה להיות. אם תסגור את פי הרעים, תקבל תמונה אסתטית יותר, אבל מסורסת. אל מול הרוע יש חוסר אונים - כפי שעמד על דעתו אחד מחברי הקבוצה של גוברין. חוסר אונים אל מול הרוע הוא מצב קיומי נוראי, והתגובה הבריאה לו היא - לא עוד! לא נהיה יותר חסרי אונים. ההפך מחוסר אונים הוא און. און - הוא כוח. להיות חזק כעם משמעו להקים מדינה, להקים צבא שיכול להפעיל כוח. כוח איננו אלימות. כוח יכול להתדרדר לאלימות. על החזק למצוא דרכים איך לא להפוך לאלים, אבל הדרך איננה ויתור על הכוח המחזיר את חוסר האונים ממנו יצאנו. מי שזכה ולא היה בסיפור השואה איננו מודר ממנה. 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. אם אני יהודי, אני כלול בגורל עמי גם אם משפחתי זכתה שלא להיות במחוזות האופל. מה עוד שמחשבת הרוע היתה להגיע גם אלי, אלא שלא הספיקה. הפיכת הסיפור לסיפור של עקירה היא שוב בלבול וסירוס. לא נעקרנו מאירופה - זאת היתה תוצאת לוואי - הושמדנו. סיפורי הגבורה בוודאי מכילים את כל הגבורות של ההישרדות, של שמירת הצלם, של נתינת משמעות לרגע הקטון. אבל סיפור הלחימה מסמן את אשר ראוי לעשות 'לו יש חרב בידינו', ולכן גם אם לחימת המורדים היתה חסרת משמעות בהיסטוריה היא חשובה עבור התודעה. הפלורליסט הוא אדם המצטיין בנתינת אפשרות לכל אחד לספר את סיפורו, אבל פעמים רבות הוא נכשל בסיפור סיפורו העצמי בכל מלאותו עוצמתו כאבו וזעמו. הכלל של סיפור ההגדה הוא 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. הגנות היא הגנות העצמית, 'עבדים היינו'. גנאי הוא לנו שהיינו עבדים, עתה אנחנו בני חורין. היינו קורבנות, ועתה אנחנו לא. נטילת גורלנו בידינו היא משימה לא פשוטה, יש בה סכנות מוסריות רבות. אבל אסור לנו ליפול בפח בו נפלה הקבוצה של מיכל גוברין, פח אובדן היכולת לחיות חיים בריאים היודעים את ערך החיים ושומרים עליהם מכל משמר. בכדי לחיות את החיים צריך לדעת את המוות, רק מתוך ההשוואה בין מוות לחיים, אפשר לבחור בחיים.

 

אין תגובות: