על הקריאה [פרשת
ויקרא]
כך פותחת פרשתנו,
וכך נפתח ספר ויקרא:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
הפתיח - וַיִּקְרָא
אֶל מֹשֶׁה - מיותר, לכאורה אפשר היה להתחיל מ וַיְדַבֵּר ה' אל
משה...' רש"י אוסף את הערות והארות החכמים על הדיבר:
'ויקרא אל משה' - לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה,
לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו' ג') 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי
אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כ"ג ד') 'ויקר
אלהים אל בלעם'.
'ויקרא אל משה' - הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין...
אליו - למעט את אהרן...
'מאהל מועד' - מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל. יכול מפני שהקול
נמוך, תלמוד לומר 'את הקול' (שם), מהו הקול? הוא הקול המפורש בתהלים (כ"ט
ד' - ה') 'קול ה' בכוח קול ה' בהדר', 'קול ה' שובר ארזים', אם כן למה נאמר 'מאהל
מועד'? מלמד שהיה הקול נפסק.
יכול מכל הבית?
תלמוד לומר 'מעל הכפורת'.
יכול מעל הכפורת כולה?
תלמוד לומר 'מבין שני הכרובים'.
הקריאה באה ממישהו
אל מישהו, על כן גלומה בה החיבה. היא מכוונת, על כן היא הפוכה לארעיות המסומנת
ב'ויקר', המקרי. היא מכוונת לאיש מסוים, האחרים לא שומעים את הקול. הכיוון יוצר
גבולות, היא שמורה ולא יוצאת מחוץ לאוהל מועד. היא לא יוצאת סתם מן החלל, אלא
ממקום מסוים - מבין הכרובים המסמנים קשר חיבור ואהבה.
הקריאה שבפרשתנו
היא קריאה של ריבונו של עולם אל האדם, יש גם קריאות של האדם אל ריבונו של עולם.
קריאות האדם לריבונו של עולם פזורות לרוב בתנ"ך, חלקן שמחות, חלקן מתוך צרה
ומצוקה. המשותף לכולן הוא שיש כיוון, יש נמען מסוים אליו קוראים.
הקריאה השמורה
והמכוונת הזאת, מזכירה לי סוג אחר של הוצאת קול - הצעקה. התבוננו נא בתמונה
המפורסמת של הצייר הנורווגי אדוארד מונק. התמונה הפכה להיות אחד הסמלים של החיים
המודרניים. כל עצמותיו של הצועק אומרות צעקה, המשתלבת בצעקת הטבע - מי הפיורד של
אוסלו והשמים האדומים [יש אומרים שמדובר בתופעת טבע באותה התקופה, שמים אדומים
כתוצאה מהתפרצות הר געש]. הצעקה הזאת מתאימה לצעקת עשיו, הצעקה הגדולה והמרה.
כשהתברר לעשיו שהוא 'נעקץ', שברכתו נלקחה ממנו, הוא צעק צעקה כצעקת מונק.
מי שהכיר בצעקה
כביטוי המתאים להוויה האנושית המודרנית, היה רבי נחמן מברסלב. רבי נחמן מרבה לכתוב
על הצעקה, מבחין בה אבחנות דקות ומדויקות. הנה כמה מהן: לפעמים המחשבות הן כמו
עובר, והצעקה היא כמו צעקת היולדת, היא המאפשר לעובר להיוולד ולצאת לאור [ליקוטי
מוהר"ן כ"א ז']. יש מחשבות הנמצאות בהקשר של מאבק וקרב עם כוחות הפכיים,
וצריך עזות בכדי לגבש אותן. צריך לחשוב אותן באופן של עזות, דהיינו על ידי צעקה
שלהן. [כ"ב ד']. יש מחשבות הנחשבות בהקשר של יצריו של האדם, ובכדי לנקות את
המחשבה מהיצר צריך לחשוב אותה תוך כדי צעקה של התגברות [ל"ו ו']. כשמחשבה
נחשבת תוך כדי צעקה, היא מעידה על צורך של האדם לנסוע ולנוע ממקום למקום
[קצ"ח]. קטע שלם המוקדש לצעקה, ראוי להביאו בלשונו:
דע, שיכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ולא ישמע שום אדם כלל,
כי אינו מוציא שום קול כלל רק הצעקה היא בקול דממה דקה וזה יוכל כל אדם דהיינו
שיצייר במחשבתו הצעקה ויכנס קול הצעקה במחשבה ויצייר בדעתו קול הצעקה ממש עם הניגון
כדרך שצועקין ויכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת קול דממה דקה ושום אדם לא ישמע כלל.
[שיחות
הר"ן ט"ו]
עולם הצעקה הוא
עולם כאוטי, עולם מבוהל של צווחה. אל מולו מצטייר עולם הקריאה כעולם מסודר, יש בו
כיוון ויש בו נמען. המשימה של אדם בן דורנו, להבנות את המציאות של עולם הצעקה
לעולם הקריאה. לתת כיוון ויעד לחיים, לקרוא אל ולקראת. לסמן מטרות ויעדים, ולחתור
לממש אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה