על הדין [פרשת שמיני]

על הדין [פרשת שמיני]

 

חטאם של בני אהרון עמום, לא ברור על מה ולמה יצאה האש אשר שרפה אותם. הדבר בא לידי ביטוי במחלוקת החכמים, רש"י מביא אותה בפירושו:

 

'ותצא אש' -

רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש.

 

רבי אליעזר מתייחס לביטוי וַיַּקְרִיבוּ... אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, ומעמיד אותו על האיסור להורות הלכה בפני הרב. רבי ישמעאל סומך את פירושו על התולדה, האיסור להיכנס למקדש שיכור שבא בעקבות הפרשה. בצידה של השאלה מה היה החטא, עומדת שאלה אחרת נוקבת וכואבת: מי הוא ריבונו של עולם, שנוהג כך בשני אנשים שעל פי הנראה התכוונו לעשות את הטוב? בשיאה של חנוכת המשכן הם חדורי רצון לקרבת אלוהים, ו'חטאם' הוא באזור של עשייה ללא שאלה, או של התלהבות יתר אקסטטית. כמשה אחר חטא העגל אנחנו שואלים ודורשים: הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ.

התמונה מזכירה תמונה אחרת, וגם בה שאל השואל וכעס הכועס. דוד מעלה את ארון האלוהים מהגבעה, הארון נישא על גבי עגלה מובלת על ידי הבקר. לפתע נשמט הארון, עוזה מגלה תושייה ושולח ידו במהירות. הוא אוחז בארון ומונע את נפילתו, אף אלוהים חורה בו וממיתו. תגובתו של דוד מהירה ועזה, חרון מול חרון משתלח: וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה. ושוב הלב שואל בכאב, הודיעני נא את דרכיך. מה זה ועל מה זה?

כאשר נענה ריבונו של עולם לבקשתו של משה - 'הודיעני...', הוא נתן לו את תעודת הזהות שלו. הזהות הזאת מורכבת, מדין ומרחמים:

 

 

 

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.                         [שמות ל"ד ו' - ז']

 

התעודה נחלקת לתארים השייכים לשדה החסד, ולתארים השייכים לשדה הדין. אולי לכן הכפילות - ה' ה', שתי זהויות מצטרפות. בעולמם של חכמים נוצרה מסורת נועזת להפליא, המבנה את תעודת הזהות הזאת כמורה על זהות שכולה חסד. עד היום בעקבות המסורת הזאת, בסליחות חוזרים ישראל וקוראים: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה. לא רק שכל תארי הדין נשמטים, אלא ש וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה של הדין, הופך ל וְנַקֵּה של החסד. אך הפעם הרשו לי להחיות את תעודת הזהות המקורית, ודווקא את מרכיב הדין שבה. יש לכך ערך כשהוא לעצמו, וביותר - בעת הפוסט מודרנית הזאת.

שני צווים יש לאדם הפוסט מודרני: אל תשפוט, ו - אל תגדיר. אל תשפוט, כי 'מי שמך לשר ושופט?!' אתה חושב שהמעשה רע, אבל מישהו אחר חושב שהוא טוב. אנחנו אנושות רב תרבותית, ויש לכבד כל תת תרבות ושיפוטיה. אל תגדיר, כי כל הגדרה היא הבניה מלאכותית. אל תתן צעצועים מיוחדים לילדים ואחרים לילדות, כי אסור להגדיר הגדרות של זהות כמו גם של מגדר.

התלמוד, ממלכת ההגדרות, מביא - כדרכו - גם את הקול הביקורתי המערער על שיטתו: חכמים הורו כי אפרוח שנפל מהשובך, עד מרחק חמישים אמה מהשובך - שייך לבעל השובך, מכאן ואילך - למוצא.

 

הקשה רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך חמישים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו?

ועל כך הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש.  [בבא בתרא כ"ג ע"ב. מתורגם]

 

רש"י מסביר כי הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש, מפני שהטריח עליהם. משה זילברג, שופט בית המשפט העליון בספרו הנהדר 'כך דרכו של תלמוד' מורה, הוציאו את רבי ירמיה מפני שהוא מערער על עצם שיטת ההגדרה שהיא השיטה המשפטית וההלכתית. כשמגדירים הגדרה, תמיד אפשר לערער על מקרי הגבול. אבל אם נקבל את הערעור, לא נוכל להגדיר, ועל כן לא נוכל להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור. פרשתנו מורה: יש גבול, יש הגדרה ויש שיפוט. יש מותר ויש אסור, יש טוב ויש רע. אפשר לערער על הגבול אבל אסור לערער עליו. אסור לערער על גבול מסוים, כי אפשר לערער על כל גבול.

האדם הפוסט מודרני הקורא את הפרשה, לא יכול להתעלם מהביקורת הפוסט מודרנית. הוא לא יכול להתעלם ממנה, אבל הוא יכול להכריע בניגוד לה מתוך מודעות לה. אפשר לוותר לבני אהרון, כי מה כבר ההבדל בין אש שצווה עליה לאש שלא צווה עליה. אפשר לוותר להם, כי שתיית היין רק מעצימה את אהבת אלוהים ואת הרגש המובע. אבל אסור לוותר להם, כי אם גבול העולם המוסרי שוקע לתוהו ולבוהו.

בעולם שרוח הזמן שבו מערערת על הגדרות וגדרות וזהויות ושיפוטים, צריך להשמיע את קול הגדר והגבול. למה? ככה! כי אם אין גבול - הכל מותר.