על הדם [פרשת צו]
בין כל פרטי
הקרבנות המופיעים בפרשתנו, מופיע איסור חוצה גבולות הקרבן - איסור אכילה כולל:
וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ
בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.
כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
האיסור חוזר על
עצמו בתוספת טעם בספר דברים:
רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל
הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.
[י"ב כ"ג]
האיסור הוא מוזר,
על מוזרותו רומז רש"י בפירושו:
'רק חזק לבלתי אכל הדם' - ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך
הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון בן עזאי אומר: לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך
להתחזק במצוות, אם הדם, שהוא קל להישמר ממנו, שאין אדם מתאווה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו,
קל וחומר לשאר מצוות.
במציאות אותה אנחנו
מכירים, אין צורך לאסור על אכילת הדם. מי רוצה לאכול [לשתות] דם?! זה דוחה. ועל כן
יש שתי אפשרויות להעמיד את הצו: או שמדובר במציאות תרבותית אחרת, בה יש תשוקה
אדירה לשתיית דם - ועל כן יש פשר באיסור. או שמדובר במציאות המוכרת לנו, והדם הוא
דוגמה לאיסור על דבר שאין כמעט מוטיבציה לעבור עליו. עוד נשוב אל התשוקה לדם,
בינתיים - בואו ונתבונן בטעמו של האיסור.
הרמב"ם במורה
נבוכים מורה, כי האיסור בה להבדיל את ישראל מעובדי עבודה זרה שהיו אוכלים את הדם
כחלק מפולחן השדים. הרמב"ן טוען כי האיסור הוא מגבלה לאדם בעל הנפש, לבל
יתנשא לשלוט עד גמירה בבעלי הנפש - בעלי החיים. הראי"ה כותב, כי כאן מסומנת
האידיאה של הצמחונות שעוד לא הבשילה העת לממשה במלואה. לי נראה כי כולם בורחים
מהטעם הפשוט המופיע בתורה - אך קשה להכלה: הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ.
הקביעה הַדָּם הוּא
הַנָּפֶשׁ, היא נקיטת עמדה בשאלה המוכרת בתולדות הפילוסופיה והמדע כשאלה הפסיכופיסית.
האם יש לאדם נפש? אם כן - 'היכן' היא? בקוטב האחד ניצבים הטוענים כי אין לאדם נפש,
האדם הינו אך ורק גוף וחומר. בקוטב השני עומדים הטוענים כי יש לאדם נפש שהיא ישות
נבדלת שאיננה חומרית. בדור האחרון הפליא ישעיהו ליבוביץ' לחקור את השאלה הזאת, אזמלו
החד ניתח את הבעיה והנהיר אותה. הנה כמה מתובנותיו.
א.
בעיית הגוף והנפש
היא אנטינומיה. התודעה האנושית נאלצת לחשוב ביחס אליה דבר והיפוכו: אין אפשרות שלא
לחשוב שהאדם הוא חומר בלבד, אין אפשרות שלא לחשוב שיש באדם רוח האחראית על
התפקודים התודעתיים.
ב.
המאפיין של החומר -
כל תודעה אנושית קולטת אותו בחושיה. את מחשבותי ורצונותי אין איש מלבדי יכול
לקלוט. מכאן שהמחשבה והרצון אינם חומר.
ג.
ההפרדה בין חומר
ורוח היא המשגה של התודעה, במציאות מופיע האדם כישות אחת שאיננה ברת חלוקה. מכאן
שהמחשבה והרצון אינם נפרדים מהגוף ומהחומר.
אם נקבל את
תובנותיו, הרי שהתורה לא הגיעה אליהן. התורה טוענת שהדם הוא הנפש, כלומר שכל
התפקודים התודעתיים הם תולדה של החומר - וחומר מסוים: הדם.
הרשו לי להציע מבט
אחר על פשר הקביעה: הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ.
לשם כך בואו וניזכר בדברי התורה בספר בראשית. לאחר המבול, משתנה התפריט של האדם.
מתפריט צמחוני לפני המבול [בראשית א' כ"ט], לתפריט הכולל בשר לאחריו [ט' ג'].
להיתר אכילת בשר הצטרף תנאי מגביל:
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ
דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם
לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד
אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים
עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
יש כאן שיתוף שדות,
בין שדה החיה אותה אפשר לאכול אך לא את דמה, לבין שדה האדם שאת דמו אסור לשפוך.
איסור אכילת הדם, מהווה סימון למטרה האמיתית - שמירה על צלם אלוהים - האדם - מפני
הרצח. שיתוף שדות שכזה מופיע גם במדרש הבא:
אמר לי [אדם אחד]: אין דם אדם אסור מן התורה.
אמרתי לו: בני מה ראית?
אמר לי: רבי, הכתוב אומר 'וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ
בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה' (ויקרא ז' כ"ו),
הא אין כאן דם אדם.
אמרתי לו: והלא הדברים קל וחומר. מה אם בהמה וחיה ועוף שהן דרכן לאכילה אסור,
אדם שאין דרכו לאכילה לא כל שכן שדמו אסור עלינו!
[אליהו
רבה, ט"ז]
אם ניצמד לפסוקים,
אין איסור לשתות דם אדם. אבל יש שכל ישר ולב ישר, המורים שאין דרך העולם לשתות דם
אדם. זה ברור מאליו. לא צריך לומר את זה. המציאות מורה, שהברור מאליו - איננו ברור
בכלל. איסור הרצח הוא האיסור המובן מאליו יותר מכל האיסורים שבתורה ושבעולם. ובכל
זאת - נהרות של דם נשפכים בכל עת ובעת הזאת במיוחד. כך כותב הרמב"ם על שפיכות
הדמים:
יש עונות חמורין משפיכות דמים - אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים.
אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים. שאלו העוונות
הן מעבירות שבין אדם לקדוש ברוך הוא, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו. וכל
מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון
זה ולא יצילו אותו מן הדין.
[הלכות רוצח ושמירת הנפש, ד' ט']
זהו פרדוקס קיומי!
העוון הברור מאליו, הוא הנפרץ יותר מכל. התורה הבינה שאת הפרדוקס הזה אי אפשר
להתיר באופן ישיר. 'לא תרצח' לא עושה את העבודה, והאדם ממשיך לרצוח אנשים. אולי
באופן עקיף ורומז, על ידי איסור אכילת דם הבהמה, אפשר להבקיע את חומות הלב הבצורות
ולהזכיר - הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה