על החירות

על החירות

 

מידי שנה, לקראת חג החירות, אני שב וקורא את דברי הרמב"ם על החירות:

 

רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו...

 

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה... [הלכות תשובה פרק ה' א'-ב']

 

זהו תיאור רדיקלי של חירות, האדם - על פי תמונה זו - אינו תלוי בשום מערך סיבתי. יתרה מזו, שום מערך סיבתי אפילו לא מושך את האדם לכיוון מסוים, הוא עושה את אשר הוא עושה אך ורק מכיוון שהוא רוצה. כיצד עולה תיאור זה עם המציאות, בה אנחנו רואים - לכאורה - כי האדם כפוף למערכים סיבתיים? האדם מוטה ונמשך אל דרכים שונות על ידי הטיות ופיתויים. כיצד יכול הרמב"ם לצייר כך את האדם?!

ישנן חמש דרכים אפשריות לפענח את פשר דברי הרמב"ם.

הדרך האחת: הרמב"ם - בן המאה ה12 - לא היה מודע לאשר אנחנו יודעים היום, כל המערכים הסיבתיים שחשפה הפסיכולוגיה. מי שיודע אותם, לא היה כותב על החירות כפי שכתב הרמב"ם.

הדרך השניה: גם מי שמכיר את התיאוריה הסיבתית במלוא היקפה ועומקה, יכול לטעון ולהציג לעומתה את התמונה של הרמב"ם. אפשר לטעון - וזאת היא טענתו של הרמב"ם - כי למרות שהעולם כולו ארוג בסבך סיבתי, האדם הוא יצור שונה. פשר היות האדם אדם - יצור בעל תודעה ומודעות - הוא היותו מנותק מהקשרים הסיבתיים. כאן מופיעה התמונה הצלולה של הרמב"ם, תמונת החירות השלימה.

הדרך השלישית: אפשר להציג תיאוריה אלטרנטיבית לא רק לאדם אלא לכל הישות כולה. המחשבה כי יש מערך סיבתי, היא השלכה של איווי על המצוי. היינו רוצים לחשוב כי יש מערך סיבתי, כך עולמנו מסודר יותר ואנחנו יכולים לשלוט בו. לשלוט בו על ידי הבנתו, ולשלוט בו על ידי הטרמת הצפוי בעתיד. זאת המשאלה, אך המציאות היא כי העולם הוא אסופת התרחשויות כאוטיות, אי אפשר לסדר אותה בהתאם לקטגוריית הסיבתיות. האדם הוא מקרה פרטי של הכלל הזה, גם אותו אי אפשר לכבול בכבלי הסיבתיות. כל הכבלים קרועים, אין סדר אין סיבה ואין סיבתיות.

הדרך הרביעית: היא דרכו של הפילוסוף קאנט. קאנט הורה כי שאלת החירות היא אנטינומיה, כלומר - המחשבה חייבת מפאת המבנה שלה לחשוב ביחס אליה דבר והיפוכו. אנחנו חייבים לראות את עצמנו כחלק ממערך סיבתי, אנחנו תופסים את העולם דרך הקטגוריה הזאת. אך מנגד, המחשבה חייבת לראות את עצמה כבת חורין. איננו יכולים שלא לתפוס את עצמנו כבני חורין, כבוחרים פעולה מבין פעולות. הרמב"ם תיאר צד אחד - צד החירות, אך יש צד הפכי ומשלים - צד ההכרח. הקריאה של הרמב"ם היא לחיות על פי קוד החירות, תוך מודעות לקיומו של קוד הפכי ומשלים.

הדרך החמישית: הרמב"ם רואה את דבריו כחלק מהמנגנון המייצר את החירות. מצב העניינים ללא דברי הרמב"ם הוא שיעבוד למערך הסיבתי, הקריאה בדבריו מעודדת לקרוע את הכבלים ולהשתחרר. אני בוחר בדרך החמישית, מתוך הנחת עבודה כי החירות היא אתגר שאפשר לממשו.

לאחר שפרשתי את חמש האפשרויות, מתברר לי שהן מהוות תמונת מראה של חמש אפשרויות להבנת מושג הנס. הנס הוא אירוע שלא נגזר ממערך סיבתי, הוא מתרחש בהיפוך למערך שכזה. הנה חמש האפשרויות להבנת מושג הנס, הן תקדמנה את הבנתנו ביחס לחירות.

הדרך האחת: על פי הדרך הזאת, מושג הנס הוא מושג קמאי, התמונה העכשווית איננה מאפשרת אותו. לא בכדי המושג נוכח מאוד בעולם התנ"כי, ואילו בעולם החז"לי הוא כמעט ונעלם. הרמב"ם מעלים אותו עוד העלם, מעלה במקומו את תמונת העולם הנוהג כמנהגו. המושג איננו חלק מתמונת העולם העכשווית, נותר רק כשריד מן העבר.

הדרך השניה: ביחס לאדם, מושג הנס מתפקד בתמונת העולם העכשווית. יש ומארגים סיבתיים נקרעים, אירועים שלא שייכים לרצף שכזה מתרחשים. יכול אדם לברך בשם ומלכות, 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה.' יש אירועים בחיי שלי - ולא רק בעבר התנ"כי, שאני מאפיין אותם תחת קטגוריית הנס.

הדרך השלישית: הנס הוא תיאור של המציאות כולה, התיאור הסיבתי הוא אשליה שאיננה עומדת במבחן. אין סדר, יש כאוס, ועל כן הנס - הובלת המציאות של על פי מארג סיבתי - הוא התיאור של כל היש.

הדרך הרביעית: כדי לתאר את המציאות אנחנו זקוקים לאנטינומיה, לתיאור דיאלקטי הכולל דבר והיפוכו. מצד אחד צריך לתאר אותה כמארג סיבתי, מצד שני - כמכלול כאוטי חסר סדר וצורה. במכלול הזה הנס הוא צורת המציאות, בה מתאפשרת התערבות מכוונת שאיננה על פי החוק.

הדרך החמישית: מושג הנס הוא מנגנון המייצר את עצמו. המציאות כפי שהיא לעצמה, נתונה בתוך סד של מערך סיבתי הדוק. ה'נס' הוא אתגר של פעולה בניגוד להכרח הסיבתי, שימתו בפני התודעה מעודדת את הרצון ואת הפעולה בניגוד לזרם הסיבות. אני בוחר באפשרות החמישית, היא המתאימה לתמונת עולמי.

אם נצרף את שתי התמונות, תתקבל תמונה מרתקת של 'חירות' ושל 'נס'. כל אחד מהמושגים מעשיר את חברו, יחד יש ביניהם הצטרפות מרנינה. מושג ה'חירות' מתמקד באדם, מבליט את רצונו החופשי והיוצר. מושג ה'נס' מתמקד בשמים, המובילים את המציאות ומנהיגים אותה. ההצטרפות בין שני המושגים יוצרת תמונה שכולה תלויה באדם ובמאמציו, ובאותה העת תמונה שהפועל בה הוא ריבונו של מקום. זאת תבנית ההצטרפות של המושג: {[חירות] ו [נס]}.

דומני שמשהו מבת הקול של הניתוח המושגי הזה, עמד בפני חכמים כשהשתמשו בדימוי של 'קריעת ים סוף'. 'קריעת ים סוף' הוא הבולט שבין הניסים, ויחד עם זאת הוא משמש את החכמים גם כלפי המאמץ האנושי. כך מתארת התורה את הנס:

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.

 

ה'בקיעה' הוא מושג חזק, מבטא את ההתגברות על הטבע - ועל המערכים הסיבתיים המכוננים אותו. התמונה הזאת שימשה את החכמים בשני הקשרים, האחד - הצטרפות שבין איש לאישה והשני - הפרנסה.

 

אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו...

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף.

                                                                                                   [סוטה ב' ע"א]

 

אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף.                                                                  [פסחים קי"ח ע"ב]

 

הצירוף בין בני הזוג מנוגד - על פי החכמים - לטבע הנפרד של האדם, והוא מתרחש על פי מעשיו פרי מאמציו של האדם. השגת המזונות היא פרי המאמץ האנושי, כפי שבא לידי ביטוי בברייתא הבאה:

 

רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער?! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: [ירמיהו ה'] 'עונותיכם הטו אלה, וחטותיכם מנעו הטוב מכם'.                              [קידושין פ"ב ע"ב]

 

והנה, את שני מערכי המאמץ האנושי האלה, בחרו חכמים לתאר בתמונת קריעת ים סוף. בכך נכנסו שני המערכים האלה תחת קטגוריית הנס, קריעת המארג הסיבתי על ידי השמים.

החירות היא נס, והנס הוא חירות. היכולת לבחור, לשנות, להתנהל מתוך חופש, היא תולדת המאמץ האנושי העילאי והתערבות השמים. חג חירותנו הוא חג המאגד את שינוי הזהות העמוק מעבד לבן חורין, וחג ההשגחה מחוללת הנס. היכולת של האדם לשנות את עצמו - על פי הרמב"ם - היא עמוד התורה ויסודה, רק בן החורין יכול להיות מצווה. על פי דרכנו למדנו - רק איש החירות שהוא איש הנס, יכול להיות איש התורה החוק והמוסר.