על היולדת [פרשת תזריע]

 

האישה היולדת נקראת להקריב לאחר לידתה קרבן חטאת:

 

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.

 

כאן הטילה התורה לפתחנו שאלה, הטורדת דעתם של קוראיה ולומדיה מאז ועד עתה:

 

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?                                                                                        [נידה ל"א ע"ב]

 

השאלה שאלה חריפה, מה חטא חטאה היולדת? היעלה על הדעת שמעשה הלידה שהוא החסד והטוב בהתגלמותו יגרור אחריו קרבן חטאת?!  תשובתו של רבי שמעון בר יוחאי איננה טובה בעיני:

 

אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.

 

התשובה הזאת מרחיקה את המתבקש מפשוטו של מקרא - הלידה ולא מעשה שבא בעקבותיה היא המובילה לקרבן החטאת. מעשה הלידה בהקשר התנ"כי, הוא מימוש הצו הראשון פְּרוּ וּרְבוּ . העקרות נתפשת כרעה נוראה, בעיקר בעיני האישה. רחל זועקת אל יעקב הָבָה לִּי בָנִים, חנה שותקת שתיקה זועמת ומלאה בוז לשמע דברי אלקנה: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. רחל המשוררת כותבת בערגה - בֵּן לוּ הָיָה לִי! ערגתה בלולה בדברי רחל ולאה:

 

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

 

מושא ערגה ומימוש של צו, זוהי הלידה. מאיפה בא החטא?!

 

בואו ונעיין יחד בשיר יפה שכתבה סיוון הר שפי:

 

האור הלבן

 

אִם פַּעַם אַצְלִיחַ לִכְתֹּב אֶת הָאוֹר הַלָּבָן

שֶׁיַּמְשִׁיךְ אוֹרוֹ, שֶׁיַּמְשִׁיךְ לְהָאִיר דֶּרֶךְ כָּל הַדְּבָרִים -

עֲנָנִים אֲפֹרִים וּשְׁחוֹרִים וּשְׁקָרִים

אִם אוּכַל דֶּרֶךְ מַתֶּכֶת הַגּוּף הַמְזֻיֶּפֶת

לְעוֹרֵר תָּמִיד אֶת הַבְּכִי עַל זְהַב הָאוֹר הַטָּהוֹר

שֶׁהוּא גֶּרֶם הָאוֹר הָעוֹלֶה כְּמוֹ כֶּבֶשׁ

אֶל רֶחֶם הָאוֹר הַלָּבָן.

הָאוֹר הַלָּבָן אֵינוֹ זָז

הוּא סָמוּךְ כְּמוֹ פָּנֶיהָ שֶׁל אֵם רְכוּנָה לַתִּינוֹק שֶׁנּוֹלַד

הוּא סָמִיךְ כְּמוֹ רֵיחַ חֵיקָהּ

אֲבָל הַדְּבָרִים זָזִים, מַחְשָׁבָה וְרֶגֶשׁ

נָעִים כְּמוֹ עַרְפִּיחַ בֵּינוֹת לַגּוּפִים,

לִקּוּי מְאוֹרוֹת.

הַדְּבָרִים זָזִים, הָאוֹר הַלָּבָן מִתְגַּלֶּה

הָאִישׁוֹנִים מִתְרַחֲבִים וְעוֹקְבִים

הָרַגְלַיִם רוֹקְדוֹת בָּאֲוִיר

פְּעִיָּה שֶׁל צְחוֹק עָמֹק

וְשׁוּב צֵל.

 

היחס והזיקה בין האם לתינוק, מתוארים כשילוב של אור וצל. האור שהוא לבן וטהור מול הצל האפור. מהו האור ומהו הצל? אינני יודע עדיין מהו, אבל הוא מזכיר לי את כפל הקורבנות שמביאה האישה - עולה וחטאת.

יש גם קול אחר, אפשר לבטל אותו להסביר את הנסיבות המיוחדות בהן הושמע, אך אי אפשר להתעלם ממנו:

 

יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ, וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר.

... כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי, וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי.

לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת, מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע?!

מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם, וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק?

לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר, וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ?!                     [איוב ג']

 

על האור ששרה לו סיוון שיר תהילה, שואל איוב - למה?! שני קולות, שני יצרים. יצר החיים ויצר המוות. הלידה היא פרי יצר החיים, אך היא מעוררת גם את יצר המוות. הקרבנות נותנים ביטוי לשני הקולות. אמנם הגדרת קול אחד כעולה והשני כחטאת מורה מראש מיהו הקול הרצוי בשדה הזה, אך אין זה אומר שלא יהיה מי שילך כנגד הזרם. התבוננו נא במקור הבא:

 

מעשה ועמדו קינים בירושלים בדינרי זהב,

אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה! אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין; נכנס לבית דין ולימד: האשה שהיו עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה;

ועמדו קינין בו ביום ברבעתים.                                      [בבא בתרא קס"ו ע"א]

על פי פשוטו של מקרא, אישה שילדה חמש לידות, חייבת חמישה קרבנות חטאת. רבן שמעון בן גמליאל תיקן שדי אם תקריב קרבן אחד. אפשר לראות תקנה זו כתקנה כלכלית, רבן שמעון בן גמליאל מתחשב בקושי של האישה להוציא סכום גדול כל כך. אבל אפשר לטעון כי הסיפור של רבן שמעון בן גמליאל עמוק יותר. הוא לא היה מקל מסיבות כלכליות, אילו בתשתית לא היתה בו התנגדות לקרבן. זו דרכו החותרת למזער את החוק, בגבולות האפשר. רבן שמעון בן גמליאל משמיע את הקול המתנגד לקרבן, הוא מכריע כי מותר לאישה להשמיע את הקול השולל את החיים, לא רואה בהם ערך. הוא לא מוכן ולא יכול להתנגד לחוק בכל המקרים, אך הוא יכול למזער את תכולתו. על פי הקריאה שהצעתי לכם, אין צורך לוותר על קרבן החטאת, אלא יש לראות בו ביטוי לגיטימי לקול המתנגד ללידה.

בגוף ראשון אומר: כגבר לא עמדתי בניסיון לחשוב על ערך החיים לאור מכאובי הלידה, וברוך המקום שלא התנסיתי בניסיונותיו של איוב. בניסיון חיי אני מכריע בעד יצר החיים, אוהב אותם ומחייב אותם. אך אינו דומה מי שבוחר בחיים לאחר ששמע גם את קול יצר המוות, למי שבוחר בהם על רקע השתקת הקול הזה. שני הקורבנות קוראים לנו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, להקשיב לשני הקולות ולבחור ולהכריע ביניהם.