על העניין [פרשת בהר]

על העניין [פרשת בהר]

כך פותחת פרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.

 

צמד הפסוקים הזה, היווה כר ליצירת מטבע לשון מיוחד על ידי החכמים. כך שנו חכמים, ורש"י הביא דבריהם בפירושו:

מה ענין שמיטה אצל הר סיני?! והלא כל המצות נאמרו מסיני?!

הביטוי מה ענין שמיטה אצל הר סיני?! הפך למטבע לשון בתרבות היהודית, הוראתו - מה הקשר בין א' לב'? הנה דוגמא אחת מיני רבות. רבי יחזקאל פנט [1783- 1845] היה רב פולני שהתקרב לחסידות. תשובותיו ההלכתיות התפרסמו בספר הנקרא 'מראה יחזקאל'. שם הספר - המורה על חזון מיסטי - עומד במתח אם לא בסתירה לתוכנו ההלכתי הרציונאלי. והנה, באחת מתשובותיו הוא מתייחס לדברי חברו המתייעץ איתו איך לבחון רב מסוים, האם הוא מתאים להיות הרבי [החסידי] שלו. החבר מציע להציג בפניו שאלה הלכתית, ולראות כיצד יתמודד איתה הרב. וכך כונה לו הרב פנט: 

מה שכתב שרבינו יתרץ לו אותן הקושיות ואז ידע שאין חכם וקדוש כמוהו, על זה מילאתי פי שחוק. מריה דאברהם! פתח בכד וסיים בחבית! מה ענין שמיטה אצל הר סיני?! וכי מי שיודע לפלפל ולתרץ קושיותיו קדוש יאמר לו?! מה זה לפני איש אלוקים קדוש כמוהו, כבר אמרו חכמים [סוכה כח א] 'דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא', וחד ממשמשי קמי דמר יתרץ לו כל ספיקותיו בלימוד הנגלה, שהוא בעיניהם רק כקליפת השום נגד השכל הנעלם אור צח ומצוחצח הנסתר בפנימיות התורה אשר לא יושג רק ליחידי סגולה העומדים על אדון כל הארץ...                                                       [סימן ק"ד]

מצחיק אותו לבחון אדם אם הוא מתאים להיות רבי, על ידי הצבת קושיה למדנית. מה הקשר? ['מה עניין שמיטה אצל הר סיני']. למדנות לחוד, וקדושה לחוד. 'פתח בכד וסיים בחבית' הוא ביטוי נוסף, המסמן חוסר עקביות [משנה שהתחילה לעסוק בכד ועברה 'בלי לאותת' לעיסוק בחבית]. שאלה הלכתית [המסומנת בתלמוד בביטוי 'הוויות דאביי ורבא'] יכול - לדעת הרב פנט - גם אחרון השמשים של הרב לתרץ, ואילו מעשה מרכבה [המסמן את ההשגות הקבליות] הוא המבחן האמיתי של רבי. נחזור לפרשת השבוע. חכמים שאלו מה ענין שמיטה אצל הר סיני?! חכמים שאלו, והם גם הציעו תשובה:

מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. 

הרשו לי להציע לכם מבט אחר על ההצמדה של סיני לשמיטה. 'סיני' הוא שם קוד במקורות היהדות להתגלות. מלך כוזר [בספרו של רבי יהודה הלוי] שואל את החבר היהודי לאמונתו. החבר עונה לו שהוא מאמין באלוהים שהתגלה לעם ישראל. על כך מגיב מלך כוזר:

לא חינם החלטתי בראשונה לא לשאול את היהודים, מדעתי כי שלשלת הקבלה אצלם ניתקה מכבר ודעתם נתמעטה, כי דלותם לא הניחה להם מידה טובה. וכי לא היה לך לאמר אתה היהודי, כי מאמין אתה בבורא העולם ומסדרו ומנהיגו, הוא אשר בראך והוא המטריפך לחם חוקך וכדומה מן התארים האלוהיים, בהם יאמין כל בעל דת, ובגללם שואף הוא אל האמת ואל הצדק ברצותו להידמות לבורא בחכמתו ובצדקו?   [מאמר א', י"ב]

מלך כוזר מייצג חשיבה פילוסופית - מדעית, בה יש ערך רק לכללי. המאמין יכול להיעזר במושג ה'השגחה' שהוא מושג כללי, המתייחס ליחס שבין הבורא ובין העולם. אבל הוא יכול להיעזר במושג ה'התגלות' כיוון שזאת התרחשות פרטית, המתרחשת ביחס למישהו בעל שפה זו ולא אחרת. ואכן, כאשר החבר מתעקש להחזיק בעמדתו למרות הביקורת, מטיח בו מלך כוזר:

לפי זה, אין תורתכם מחייבת כי אם אתכם בלבד!

במחשב הפילוסופי הכללי, זהו חיסרון גדול. רק לכולל יש ערך, הפרטי הוא מקרי וחסר חשיבות. גם חכמים חושבים במחשב שכזה, ולכן אינם מוצאים מקום למצווה אחת לעמוד תחת הכותרת 'סיני'. הפתרון שלהם הוא ההכללה, כל המצוות נאמרו מסיני - כדוגמת שמיטה. אבל בואו ונתבונן במושג ה'התגלות'. 'התגלות' היא 'פגישה', 'פגישה' רגע של חיבור בין תודעה לתודעה. חיבור בין תודעה לתודעה הוא חיבור בין שפה לשפה, בנושא מסוים ולא באחר. המשוררת רחל הפליאה לתאר את הרגע הזה:

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי...
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה! 

יכול אדם להאמין בקיומו של אלוהים, ויכול שלא להאמין. המאמין באלוהים יכול להאמין בהתגלות ויכול שלא להאמין. אבל אם ישנה התגלות - היא כזאת. היא פגישה - או אפילו חצי פגישה. יש בה קטעי ניבים סתומים, אך למרות הסתום הם מצליחים לחצות את אימת המרחק שבין קיום לקיום [על פי שירה של זלדה, 'ידידות']. וזהו. די ברגע מסוים שכזה להסעיר חיים שלמים.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני?! אין עניין. זה פשוט קטע הניב שבפגישה, שבהתגלות. זה הרגע כפי שהתרחש.

מה שחשוב מן הבחינה הקיומית, הוא הערך הנגזר מכאן. ערכו של הרגע, של השיחה המסוימת, של המבט. אל נקל בהם ראש, אל נחפש את הכולל. הפילוסוף הגדול פרנץ רוזנצווייג, ראה בכך את הכשל של המחשבה הפילוסופית. הוא טען שהעלמת העין מהפרטי, מובילה להעלמת עין מהפרט. העלמת העין מהפרט מובילה את הפילוסופיה להתעלם מהמוות. אך מי שחי את חייו כפרט, מפחד ממותו, ומי שמפחד ממותו דבק בחיים, והחיים הם אסופה של רגעים, ופרטים, ושיחות. ומי שאוהב את הרגע, את הפרטי, את הניב, הוא זוכר שזה קרה במקום מסוים, וזה עניין שמיטה אצל הר סיני.