על אופנים של קדושה [פרשת קדושים]

על אופנים של קדושה [פרשת קדושים]

פרשתנו פותחת בכותרת: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. יש אומרים שמושג ה'קדושה' הוא מושג היסוד של השפה הדתית, פשרו הוא מהנעלמים ומהחמקמקים שבה. במקום לנסות להגדיר את המושג [מהכלל אל הפרטים הכלולים בו], בואו ונתבונן בחלק מהפרטים וננסה לעלות מהם אל ההגדרה הכוללת:

 

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'.

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'.

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.

הגניבה היא לקיחת דבר השייך לאחר, איסורה הוא אחד הראשוניים בכל מערכת מוסרית וערכית. המעניין הוא הצימוד בינה לבין הכחש והשקר, איסורים ראשוניים כשלעצמם, אך לכאורה שייכים למחלקה אחרת של הרוע. המכנה המשותף הוא ההעלמה. אפשר להעלים ולקחת חפץ, אפשר להעלים לקחת ולמנוע מידע. האמת שייכת לכל, ולכן השקר הוא גניבה רוחנית.

העושק והגזל גם הם אבות הרוע והפגיעה באחר, הלנת שכר שכיר היא - על פניו - קטנה מהם עד מאוד. הרי לא לקחתי מהשכיר דבר, עוד כמה שעות יקבל את שלו. הזמן וההשהיה שהן איכויות מופשטות, מושוות לעושק ולגזל החומריים וה'ממשיים'.

עוול במשפט הוא פשע חמור, שהרי עוול במשפט מבטל את המשפט. נשיאת פני הדל והידור פני גדול, הם על פניו דקים שבדקים. על פי פשוטו של מקרא לא מדובר בזיכוי או בחיוב הדל או הגדול, אלא בנשיאת פניו - זקיפת קומתו אל מול בעל דינו. ההידור הוא כבוד היכול לבוא לידי ביטוי בשפה מהדרת, גם כאשר תכניה הם חיוב בדין. הכללת אלה בעוול שבמשפט, מעמידה את מושג העוול כמכיל דקויות מופשטות שאינן באות לידי ביטוי בשורה התחתונה של הדין.

אי עמידה על דם הריע, היא פשע חמור הכולל הפקרת פצוע. אמנם הוא פשע פסיבי, ועל כן לקח זמן עד שהפך לעבירה בספר החוקים של מדינת ישראל [כדוגמה]. הליכת רכיל היא דקה שבדקה, היא אפילו לא לשון הרע. הליכת רכיל היא דיבור על האחר, דיבור היכול להתגלגל לכדי הלבנת פנים. הצירוף של פשע פסיבי ושל חטא מילים דק, יוצר שדה רוע חדש הכולל אזורים שאינם ברורים מאליהם.

שנאת האח בלב, היא מהחטאים המוגדרים על ידי רבי יוסף אלבו כחובות הלבבות. הייתי יכול לחשוב, שהחוק לא יורד למעמקי לבו של האדם. כל עוד אין השנאה באה לידי ביטוי בגוף, היא מחוץ לטריטוריה שלו. אך התורה מרחיבה את שדה הרוע מהחיצוני אל הפנימי, ועל כן הוא כלול באיסור.

הנקמה הנטירה והאהבה, אף הן מחובות הלבבות. זהו חידוש גדול, שהן כלולות בשדה האיסורים.

מכל הפרטים שסקרנו, עולה כלל אחד: הרוע והטוב אינם רק בשדות המובהקים של החומרי והגופני, אלא הם מופיעים גם במופשט, בקטן, בפנימי. מעתה למדנו מהי קדושה. רודולף אוטו כתב כך בספרו החשוב 'הקדושה':

... אתה לבדך קדוש. התואר קדוש אינו מציין כאן 'שלמות' ולא 'הדר' ולא 'שגב' ולא 'טוב'. עם זאת אנחנו מרגישים שיש בו צד שווה לגלום בתארים הללו: לפי שגם הוא ערך, ערך אובייקטיבי שאין למעלה ממנו, ערך מוחלט. זהו הערך הנומינוזי [חידוש מושגי של אוטו],  שהינו אב המקור ואב היסוד הבלתי רציונאלי של כל הערכים הסובייקטיביים באשר הם. [עמ' 61 בתרגום]  

 

בניגוד לתמונה של אוטו בו הקדושה היא ערך - כלומר יש מופשט הקורא לפעולה, העולה מפרשתנו הוא כי הקדושה היא תואר. זהו תיאור של התרחשות העובר מהחומר ומגיע עד לרגש ועד למופשט. מכאן פשר חדש לביטוי הכולל כפי שהוא מופיע בפרשה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. ראשית - ריבונו של עולם כאחר ביחס לעולם, הוא הדגם של הקדושה, הכוללת את שדות עולם החומר ואת האחרות לו. שנית - מושג הקדושה הוא מושג של הצטרפות בין אלוהים ואדם, אלוהים האחר והאדם שהוא יצור חומרי. בלשון פשוטה יותר: להיות קדוש משמע להיות מותאם, כל אשר בך - החומרי הרגשי והרוחני כולם פועלים בהתאמה על פי קוד מוסרי אחד. האדם הקדוש הוא אדם פשוט במובן זה שאין בו מורכבות, אין בו סתירות בין מחשבה למעשה, בין פנים שונות שבו. הוא אדם אותנטי, שתוכו כברו.