על הגועל [פרשת
בחוקותי]
פרשתנו היא פרשת
הקללה והברכה, מושג ה'גועל' מופיע בה כמה פעמים:
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם...
וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם...
וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם,
לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי...
אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה, אֶת הַשַּׁחֶפֶת
וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם
וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם...
וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם, וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם, וְנָתַתִּי
אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם, וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם...
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא
גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.
בחלק הברכה מופיע
המשכן כמבטיח שלא תגעל נפשו של ריבונו של עולם את העם. בחלק הקללה מופיע העם כמי
שנגעל ממשפטיו של ריבונו של עולם. בתגובה - הוא נגעל מהעם, אך גם בתהומות העמוקים
ביותר לא מגיע הגועל עד כדי הפרת הברית. העיסוק הזה במושג ה'גועל', מזמין
להתבוננות בו.
ה'גועל' הוא סוג של
תגובה נפשית, רתיעה ודחיה מרכיבות אותו. ה'גועל' איננו אובייקטיבי, הורים יכולים
לנקות את תינוקם ללא 'גועל' שאוחז בם ביחס לאותו הלכלוך של ילד אחר. על בסיס
התכונה הסובייקטיבית הזאת של ה'גועל', בונה הזוהר בפרשתנו דרשה מופלאה, כשהוא
מבליט את המופע האחרון - יוצא הדופן - המורה כי גם בתהום לא נגעל ריבונו של עולם
מעמו:
אמר רבי חייא: אני שמעתי דבר אחד שאמר רבי אלעזר: 'לא מאסתים ולא געלתים לכלתם',
'לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם' צריך היה לכתוב [עם וו']? אלא 'לא
מאסתים ולא געלתים' - מי ששונא את האחר, מאוס הוא עבורו, ומגעיל אותו. אבל כאן
- 'לא מאסתים ולא געלתים'. מה הטעם? מכיוון שיש חביבות הנפש ביניהם ובגללה כולם
חביבים עליו, זהו שכתוב 'לכלתם' לכלתם כתיב חסר וי"ו [מלשון 'כלה', אישה
אהובה], בגללה לא מאסתים ולא געלתים, מכיוון שהיא אהובת נפשי - אהבתי שלי אליה.
משל לאיש שאוהב אישה, והאישה גרה בשוק הבורסקאים [שהריחות בו רעים].
אילו לא היתה היא שם, לא היה נכנס לשם לעולם. כיון שהיא שם, נדמה השוק בעיניו כשוק
של בשמים שכל ריחות העולם הטובים נמצאים בו. כך כאן, 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם'
שהוא שוק הבורסקאים', 'לא מאסתים ולא געלתים' ומדוע? 'לכלתם', בגלל כלתם שאני אוהב
אותה, שהיא אהובת נפשי, הנמצאת שם, ודומה עלי ככל ריחות העולם הטובים, בגלל אותה
הכלה שבהם.
אמר רבי יוסי: אילו לא באתי לכאן אלא לשמוע דבר זה - דייני.
[זוהר כרך
ג (ויקרא) פרשת בחוקותי דף קט"ו עמוד ב'. מתורגם]
בכל זאת, גם במערך
יחסים קרוב, יש גבולות השומרים את מה שמעורר גועל מחוץ להם. הנה כך מסופר בתלמוד:
אמר לו הקיסר לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא, שכתוב [בראשית ב'] 'ויפל
ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן'.
אמרה לו בתו [של רבן גמליאל]: 'הנח לו, שאני אשיב לו.'
...אמרה לו: 'הביאו לי אומצת בשר'.
הביאו לה. ישבה לפניו, בחשה בה, הכינה, הכניסה לתנור והוציאה.
אמרה לו: 'אכול מזו!'
אמר לה: 'מאוסה לי'.
אמרה לו: 'ואדם הראשון גם, אם היה לוקח ממנו את הצלע כשהוא ער ובונה ממנה
את האישה והוא רואה, היתה מאוסה עליו.
[סנהדרין ל"ט ע"א מתורגם]
האהבה זקוקה גם
להתרחשויות סמויות שאינן גלויות לעין, אחרת יכול להתעורר המיאוס. האחריות של בני
הזוג היא לדעת את סוד האיזון בין הגלוי לכיסוי. במארג היחסים שבין אדם לריבונו של
עולם, על פניו ישנה בעיה. אם - כדמות אלוהים של הפילוסופים - אלוהים יודע כל, אזי
אין מרחב של 'שינה', של העלמה הדרוש לבניית ההצטרפות הנכונה. אך התבוננו נא בתמונה
המקראית הבאה:
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ
עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם,
וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.
וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?!
וַיֹּאמֶר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי
וָאֵחָבֵא.
וַיֹּאמֶר: מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ
לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?! [בראשית
ג' ז' - י"א]
התמונה הזאת
אפשרית, רק אם יש מרחב של הסתר בין אדם לבין אלוהים. במרחב הזה יכולים להתרחש
דברים, גם אם הם אינם עולים בקנה אחד עם ציפיותיו של ריבונו של עולם. אם הוא רוצה
לדעת מה קרה שם, הוא צריך לשאול. זאת תמונה שונה מהתמונה הפילוסופית, והיא הכרחית
בכדי ליצור הצטרפות בין אלוהים לאדם.
נחזור אל ה'גועל'.
הוא יכול להוות אבן בוחן למערך היחסים שבין אדם לאדם. הנה כך מספר התלמוד:
פלימו היה רגיל לומר כל יום: 'חץ בעיני השטן.'
יום אחד - ערב יום הכיפורים היה - נדמה לו השטן כעני.
בא העני ודפק על השער.
הוציאו לו פת.
אמר העני: 'יום שכזה, כולם בפנים ואני בחוץ?'
הכניסו אותו ונתנו לו פת.
אמר העני: 'יום שכזה, כולם ליד השולחן ואני לבד?'
הביאו אותו, הושיבו אותו ליד השולחן.
ישב העני, ומילא את עצמו שחין וכיבים, ועשה דברים מאוסים.
אמר לו פלימו לעני: 'שב יפה!'
אמר העני: 'תנו לי כוס!'
נתנו לו כוס, השתעל והטיל את כיחו לכוס.
צעקו עליו, נפל העני ומת.
אמרו האנשים: 'פלימו הרג איש! פלימו הרג איש!'
ברח פלימו והתחבא בבית הכיסא.
בא העני אחריו, נפל לפניו ומת [שוב].
כשראה העני שפלימו מצטער, גילה לו שהוא השטן.
אמר לפלימו: 'למה אמרת כך?'
אמר לו פלימו: 'אלא איך אומר?'
אמר לו: יאמר אדוני, הרחמן יגער בו בשטן.' [קידושין פ"א]
המיאוס והגועל
מוציאים את פלימו משיווי משקלו, מוציאים ממנו רוע ואגרסיביות.
נתבונן בתולדות מסע
ההתבוננות שלנו: גילינו שהגועל הוא סובייקטיבי, שבמקום שיש אהבה אין גועל. יחד עם
זאת מצאנו שיש אחריות להצפין את המעורר גועל, כך שמנגנון היחס לא יכיל את אשר צריך
להיות סמוי מן העין. עוד מצאנו, הגועל הוא מקרה מבחן, האם הטוב והחסד שבנו יוותרו
אף במחיצתו. ריבונו של עולם מבטיח לעמו שלא יתעורר בו גועל ביחס להתנהגותו, אך
עלינו האחריות למזער ולהסתיר את המחוזות האלה שבנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה